"מונרקה", נטפליקס
השבוע הבנתי סופית את העיקרון של נטפליקס, ובעצם של כל ערוצי הסטרימינג האחרים. זה הולך ככה: משאיות ענק מכל העולם עומדות בשורה תמידית סביב המשרדים, ושופכות פנימה בלי הפסקה סרטי וידיאו. משאית מתרוקנת, נוסעת להתמלא מחדש, נגיד באמריקה, נגיד בטורקיה, נגיד במקסיקו, ומשאית אחרת נכנסת במקומה לשפוך את מטען הווידיאו.
אין הבדל רב בין הסרטים. יש מספר מצומצם של מודלים בסיסיים: יש פושע, יש בלש עם אספרגר, שפע מעשי רצח מתרחשים בעיירות בריטיות קטנות השוכנות לחוף ים, נשים מוסלמיות ומאבקן. השמות משתנים, אבל העלילה הזהה לעולם נשארת. כי הרי הזמן קצר, צריך לייצר עוד, צריך להאכיל את הפה הרעב של נטפליקס.
השבוע נקלעתי למודל המשפחה העשירה המנהלת מאבק איתנים על ירושת האב העצומה. המודל התנהל על פי כל הכללים בדייקנות עילאית: אחרי מותו מתברר כי האב דילג בצוואתו על בנו הבכור, שניהל את החברה במשך שנים רבות, והוריש את ניהולה לבתו, שברחה מהבית לפני שנים רבות. הבן הבכור הזועם מתחיל כמובן לתקוע מקל בגלגלי החברה כדי להפיל את אחותו, אבל היא, הטובה והזכה, במאמצים על־אנושיים, גוברת על המכשולים שהוא מציב בדרכה.
“מונרקה", שהיא מייד אין מקסיקו, מיוצרת בשיטת המודל הכפול המשולב. במודל זה מטמיעים הטכנאים לסדרה מדגם א' אלמנטים מכל דגם אחר. ל"מונרקה", ששורשיה נטועים היטב בדרום אמריקה, מוזגים הטכנאים כמויות נדיבות מאופרת הסבון. התוצאה המתקבלת היא לפרקים קצרים מאוד נסבלת, ומרבית הזמן נלעגת. ברגע אחד במטע בוצי נרצח אדם בשלוש יריות רובה לחזה ולפרצוף וליתר ביטחון גם נשחט (קרטלים או לא?), וברגע הבא חימנה עוזבת את החדר (בפעם ה־30) בדרמטיות, בנפנוף שיער אצילי, וטורקת מאחוריה את דלת החדר, שבו נותר לבדו בנחמין המבויש והנבוך.
זהו פחות או יותר כל מה שתמצאו ב"מונרקה". אה, וגם מומחה האבטחה, שכמובן למד את מלאכתו ב"מוסד", ואפילו פסל בשם אילן מרקוביץ'. חיפשתי כזה, אגב, בגוגל, ולא מצאתי. חבל. ניאלץ להסתדר בלי אילן ויצירותיו אבל חייבים להמשיך. את המפלצת צריך להמשיך להאכיל.
לראות או לוותר: אפשר לראות. אפשר לא לראות. מה זה משנה.