להלן שתי עובדות: האחת – לא מאוד חיבבתי את "השוטרים" מהרגע שעלתה לשידור ועד פרק הסיום ששודר אמש, והשנייה – לא פספסתי אף פרק. איך זה ייתכן? ובכן, כנראה שזה מה שקורה כאשר באותה סדרה יש בימוי מצוין ושחקנים טובים, ומנגד – דמויות מיותרות להחריד וחורים מרגיזים בעלילה. מפה לשם, יחסי האהבה-שנאה שלי עם הסדרה הזו גרמו לי לצפות בה באדיקות אך גם להתאכזב ממנה לא פעם.
למי שאיכשהו לא שמע עדיין על סדרת הדרמה הנצפית ביותר בשנים האחרונות, "השוטרים", שיצרו רותם שמיר ויובל יפת, נכתבה בהשראת פרשת "השוטרים הנוקמים" שהתרחשה בנהריה של שנת 2006. במרכזה חבורת שוטרים שהטמינו מטעני נפץ בביתו וברכבו של מיכאל מור, ראש ארגון פשע בעיר, במטרה להפליל אותו ולנקום בו על רימונים שהשליך לבתי שוטרים בעיר.
בגרסה הטלוויזיונית, נצמדו היוצרים בעיקר לנקודות ההתחלה והסוף של הפרשה: גם כאן, חבורת שוטרים מתגבשת בחשאי כדי לנקום בראש הפשע המקומי ולאפשר את הפללתו, רק שבדרך, הם גורמים בעקיפין לרצח של אזרחים נוספים והעלילה מסתבכת.
"השוטרים" אמנם מבוססת על סיפור מרתק שהיה ראוי להפוך ליצירה טלוויזיונית, אך משום מה, דווקא כשהתרחקה מהיסודות ההיסטוריים של הסיפור והמריאה למחוזות אחרים, היא הבריקה ושמרה על האקשן. בכך, אגב, היא גם שונה מסדרות ישראליות אחרות שראינו השנה ("שעת נעילה" ו"טהרן", למשל) שהתחילו נהדר – ודעכו דווקא לקראת הסוף.
סוד ההצלחה של "השוטרים", שהלך והתעצם ככל שהפרקים התקדמו, טמון, אם כן, בקצב ההתקדמות המהיר, התפניות המפתיעות בעלילה, ומעל כולם – השחקנים המצוינים (בדגש על שטג, הלוי והתגלית, שלומי יפרח), שטענו אותה באנרגיה הדרושה לה. ולראיה, הסדרה זכתה לכל אורכה לנתוני רייטינג יוצאי דופן.
ובכל זאת, קשה היה להתעלם מאלמנטים מרכזיים שפגמו בהנאת הצפייה בסדרה. אחד מהם הוא שטחיותן של הדמויות דנשיות, למשל, ששוב לא זוכות לנפח הראוי להן. שלא תטעו, הניסיון של היוצרים להכניס נשים משמעותיות לעלילה ניכר, אך התוצאה הסופית מרגישה מאולצת ומיותרת: הדמות של מיקי, אשתו של אלון, לא מספיק עמוקה ומעניינת בהתחשב בקרבתה לגיבור; ההתרחשות הקצרצרה בין מנהלת בית הספר לאלון הייתה סתמית לחלוטין ולא הוסיפה בדבר ומעל כולן – התפקיד של שירי מימון, שנראה כאילו נכתב בעיקר כדי להביא את עוקביה ברשתות לצפות בסדרה ופחות בשביל לייצר לה איזשהו אופי. לפחות הייתה לנו את מאיה החוקרת להתנחם בה.
בנוסף, קטנוני ככל שיהיה, הדרך של חבורת השוטרים לחופשי הייתה טמונה ביותר מדי תעלומות: כיצד נגמרה החקירה הכלכלית של מיקי? למה מח"ש עצרו את רוזיליו? איך תנועת ידיים של אזיקים הספיקה כדי לעצור את כל הארבעה? מה גרם למשטרה לעכב לבסוף גם את יואב? ואגב, רק אני שמתי לב שבאורח פלא כל הדמויות הטובות שנורו נשארו בחיים (עמית וראובן) ואילו הדמויות הרעות דווקא מצאו את מותן מאותן נסיבות בדיוק? מה צריך לעשות כדי שזה יקרה גם בחיים?
באחד הניסיונות של אלון, ראש החבורה, לשכנע את החוקרת בחפותו, הוא אומר לה: "את כל היום מתעסקת בשוטרים מושחתים, עד שאת לא מזהה כבר שוטר טוב". עם כמה שהוא מתאים לגרסה שלו, הוא מגלם, למעשה, גם את המציאות שלנו. כל כך הרבה שוטרים שלוקחים את החוק לידיים, יהיו הנסיבות אשר יהיו, משוכנעים שהם הטובים, המסורים, אלה שעושים את הדבר הנכון. השאלה היא מאיזה צד אנחנו מסתכלים.
אז נכון, קל לנו לצדד באותה חבורה מסוקסת ומסורה בסדרה שהגנה על הנהריינים מהפושעים, אבל אין ספק שהיה נכון יותר, מוסרית, לספק גם את הזווית האחרת – זו ששופכת אור על עולם בו כל שוטר לוקח את החוק לידיים כי הוא מאמין שזה הדבר הנכון. מה היה קורה לנו אז?
ובנימה יותר אופטימית, יש גם שוטרים טובים. המון. אנחנו פשוט לא שומעים עליהם עד שאיזה שוטר מתראיין לרסקין אחרי שהחזיר ארנק אבוד לאישה מבוגרת, וזה מצער, תמיד, אך בייחוד בתקופה האחרונה, כשהאמון של הציבור במשטרה לא יכול להיות נמוך יותר.
השוטרים הנוקמים הם אולי לא הדוגמה הקלאסית לכך, על אף אומץ לבם והקרבתם הרבה, אבל מי יודע? אולי בעונתה השנייה, "השוטרים" תצליח לשנות משהו בגישה שלנו למוסד הזה. בכל אופן, לפי פרק הסיום, נראה שנצטרך לאחל לחבורה שלנו בהצלחה מקרב לב. אה כן, ושיתרחקו מהשוקולדים של מאור עזרא.