עם כמה שבוער בי לפלוט את כל משחקי המילים הצה"ליים שאפשר להלביש על הסיטואציה ("משוחררת", "הקשב המ"מ, מתי העונה הבאה?", "עלו דרגה") וכו', אאלץ לבינתיים להשאיר את הז'רגון הצבאי בצד ואתמקד בעיקר – לא ציפיתי לסיום כל כך מוצלח של "המפקדת".
הוא לא היה גדוש, קיטשי או מתאמץ – הוא פשוט היה חכם ועשוי היטב: כל הקצוות הפתוחים נסגרו באלגנטיות ובמקביל, הדמויות הביזאריות ועם זאת, האנושיות כל כך, שהתמכרנו אליהן בחודש האחרון סגרו מעגל, כל אחת בדרכה, כך שסיפוריהן השתלבו זה בזה בהרמוניה מופלאה. למעשה, אפשר לומר שכל אחת בדרכה הבינה שהמרחק בין החלומות לבין המציאות רחוק להחריד – וזה מה שהפך את המסע שלהן למצחיק וציני אך גם לעצוב ומכמיר לב בעת ובעונה אחת.
צימר האדישה לא הצליחה להישאר קשוחה ונשברה כאשר גילתה שחברתה הטובה לא באמת סומכת עליה; צליל הנלהבת והצהובה גילתה שחלומות לא תמיד מתגשמים; ערבה, גוש התמימות הלא-יוצלח הזה, הבינה בדרך הקשה כישלון ובדידות מהם; ספיר השאקלית והבטוחה נאלצה להתמודד, למרות ההדחקה, עם אהבה חד-צדדית, ונועה? נועה היא ההוכחה לכך שלא כל פנטזיה צריך או כדאי להגשים, ושבחיים עצמם – לפעמים מרפי צודק: כל דבר שיכול להשתבש- אכן ישתבש. מי כמוה יודעת.
כוחה של "המפקדת" טמון, כמה מתבקש, במפקדות עצמן. ואכן, אין ספק שמדובר באחד הליהוקים הטובים ביותר שנעשו בטלוויזיה בשנים האחרונות. לא רק בשל המסה הנשית (שתמיד נחמד לראות) אלא בזכות האומץ הבלתי מתפשר ללהק קאסט כמעט אנונימי לחלוטין שעשה עבודה מופלאה. מעל כולן מרחפת כמצופה המפקדת (הדי גרועה, מסתבר) המגולמת דווקא בידי שחקנית מצוינת – אלונה סער. המבטים, האינטונציה, הרגישות – תמהיל נהדר של יכולות שהיווה חלק ניכר ומשמעותי בהצלחה של הסדרה. לצידה, הבריקו גם מיה לנדסמן, באופן לא מפתיע, ועלמה קיני המרגשת.
"המפקדת" היא לא סדרה מושלמת. בראייה לאחור, על אף שחלף רק חודש מאז הושקה, קשה לי להיזכר באירועים משמעותיים מדי שהתרחשו בפרקים 1-6, למרות שהיו טובים ומהנים. פרק 7 לכשעצמו היה מעין ספין-אוף של הדמויות המשניות במהלך סגירת השבת, אשר אינני בטוחה עד כה עד כמה הכרחי היה, ואילו לעומתם, פרקי הסיום (8-10) היו פשוט מעולים ומהודקים. הטקסט אמנם תמיד היה משעשע ואותנטי אך לעתים היו התמקדויות בנושאים שוליים מדי (כדוגמת קו העלילה של חגו ויוש מול צליל) או להפך, צפינו באירועים שלא זכו לתשומת הלב המספקת, בעיניי, כדוגמת הקשר המסתורי בין שמרית ונועה שהותיר אותנו בעיקר מבולבלים.
בתוך כך, אין ספק שהאירוע המרכזי אשר לא מונף כראוי הוא ניסיון ההתאבדות של ערבה בפרק הסיום. האירוע הזה הוא אחד מהאירועים הבודדים שהופכים את הסדרה מקלילה ומבדרת לרצינית ועמוקה, ודווקא בשל חשיבותו והיקפו בחיים עצמם (שליש מהמתים בצה"ל בשנת 2020 הם מקרי התאבדות!), הייתי מצפה שיקבל נפח גדול יותר בעלילה ובפרק.
מבחינה סיפורית, אכן נכון היה להותיר את ערבה בחיים (במיוחד לאור העונה השנייה הקרבה) והדבר בהחלט סייע להציג, בפעם המי יודע כמה, את המערכת הצה"לית במלוא אטימותה, אך לא הושם מספיק דגש על הכוח שיש למפקדים בכל הדרגים, לחברים ואפילו לפקודים במניעת סיטואציות שכאלה, ואצלי זה הותיר קצת תחושה של החמצה. דווקא בזכות החשיפה הענקית שקיבלה הסדרה (כמעט מיליון צפיות ביוטיוב לפרק הראשון, ומאות אלפים בפרקים שאחרי).
העונה מסתיימת בטעם חמוץ-מתוק ועם סצנת סיום מבריקה שמזקקת את המציאות הצה"לית. החיים חרא, החוקים נוקשים, גמישות היא מצרך נדיר ואין לאן לברוח – אבל כל עוד אנחנו ביחד, יהיה בסדר. ואם יש טוסטר משולשים? בכלל הסתדרנו. לא צריך מילים, לא צריך דרמה – בסוף הכל עובר. והאמת, המסר הזה עשוי להיות רלוונטי גם מעבר לכותלי הבט"ר. כך או כך, היות שכבר הכריזו על תחילת עבודה על העונה השנייה, כל שעלינו לבקש הוא שהיא תגיע בהקדם האפשרי. אתם יודעים, צרכי המערכת. עד אז – משוחררים.
