תראו מה זה, כנראה העלייה של עדן אלנה לגמר פתחה פה איזה צוהר לבשורות טובות – אחרת מה הסיכוי שתוך 48 שעות אנחנו מגלים שג'ון, אשת הברזל, יצאה מגלעד אחרי פאקינג ארבע עונות? מה, סתם קוראים לשיר שלנו "Set Me Free"?
טוב, זה כנראה לא קשור לאלנה, אבל בימים אלה מותר להיות קצת נאיביים. מה יש? בכל זאת, אחרי רצף טרגדיות בפרקים האחרונים פלוס היעלמותה המאוד לא מקובלת של ג'נין (אל תעשו לנו שוב תקרית מיס קיז) – לפחות זכינו לצפות בכמה רגעים מרגשים במיוחד במהלך פרק 6 המפתיע לטובה, מכל הבחינות.
תזכורת לפרק הקודם, בכל זאת, המציאות סיפקה לנו דרמות השבוע כאילו מינימום היינו לידיה במרכז האדום: ג'ון וג'נין ברחו ממרכז הפליטים המשונה והקריפי שנקלעו אליו עד שכצפוי, כל מה שיכול להשתבש בסדרה הזו – אכן ישתבש והשתיים מגלות שנכנסו אל אזור לחימה אשר הופצץ אווירית (בהנהגתו של קומנדר בליין, הלא הוא ניק) – מה שהוביל להיפרדותן זו מזו. לאחר ההתקפה, ג'ון מתאוששת, As usual, וקמה לחפש את ג'נין כשהיא חבולה ומדממת אך במקום – היא מוצאת את מוירה, שנשלחה ככוח סיוע קנדי לכבוד הפסקת האש שהוכרזה.
בשורה התחתונה, אין ספק שמוירה הגיעה בשביל לחלץ את ג'ון מהתופת, אך האמת? היא הגיעה בעיקר בשביל עצמה. לאורך העונה קיבלנו לא מעט רמזים להררי רגשות האשמה שהיא סוחבת מאז התפצלו דרכיהן. מוירה זכתה לחזור לחייה, סוג של, כשהחלה לגדל את ניקול בהורות משותפת עם לוק, בזמן שג'ון ממשיכה לשרוד יום אחר יום. המפגש בין השתיים היה אמור להיות מרגש במיוחד אך לשווא, כי ברגעים הראשונים ג'ון מסרבת להאמין למראה עיניה. דקות אחר כך, עת היא שכובה עליה עם זעזוע מוח, זה מכה בה – ואנחנו חוזרים לראות ג'ון שלא ראינו הרבה זמן: מותשת, חלשה, זקוקה למישהו שיוביל אותה. זקוקה למוירה, בקיצור.
בין משפט למשפט בדיאלוג המהפנט בו מוירה מנסה להפציר בג'ון להצטרף אליה למשט חזרה לקנדה, אנחנו מקבלים פריימים שלא מביישים סצנות מסרטי שואה. גדודי פליטים הבורחים מהחיילים נאספים על גדרות מתחם הסיוע שהוקם ומתחננים לפיסות מזון. אם לא די בכך, סף המתח ממשיך לעלות כשבסופו של דבר מוירה מצליחה לשכנע את ג'ון לעזוב איתה. ובדרך, לעזוב גם את האנה, מי שעבורה היא סבלה כל כך הרבה כל השנים האלה. זה היה מונולוג עוצמתי במיוחד, בביצוע נהדר של סמירה ווילי, שנראה כאילו ג'ון הייתה כמהה כבר לשמוע: מוירה מזכירה לה את מי שמחכה לה בבית. את ריטה, אמילי, לוק, ניקול, וג'ון משתכנעת. זה לא קל לה, היא כלל לא שלמה עם המהלך אבל בסוף זה קורה. היא עולה על הספינה. קצת קשה להאמין שזה באמת קורה.
במחשבה נוספת, גם זו הייתה סוג של סצנה מסרט שואה. בהשאלה אפשר לקרוא לה "בחירתה של ג'ון". הדילמה שלה קשה מנשוא: האם להישאר בבירת הרשע והסבל, ולהמשיך לנסות לחלץ את בתה הבכורה בידיעה שהסיכוי שלה להיות מוצאת להורג גבוה מתמיד – או שמא לחזור לבעלה ובתה השנייה, אך בידיים ריקות? האם יש בכלל פתרון לשאלה הזו?
הדילמה שלה מוכרעת בזכות העקשנות של מוירה אבל היא לא שלמה איתה כל הדרך אל קנדה הקרה והבטוחה. היא ממשיכה להתחבט תוך מתן מונולוג סוחט דמעות לא פחות, רגע לפני שהיא שולפת סירת גומי ומאיימת לחזור לבדה כל הדרך לגלעד. "אני פוחדת שהיא תאבד לנצח", היא אומרת למוירה, מלאה בדמעות. בסוף, קול ההיגיון מנצח. לפחות של מוירה.
ואז, כאילו לא חווינו מספיק טלטלות, לוק מגיע. נו באמת, כמה מפגשים מרגשים נוכל להכיל בפרק אחד? כנראה שלא הרבה, שכן המפגש ביניהם טעון ומתוח. היא מסתכלת עליו במבט מלא אשמה, הוא מביט בה המום וקשה שלא להיות נבוכים מהסיטואציה. הוא מלווה אותה אל מחוץ לספינה והיא עושה את הצעד הראשון שלה על אדמת קנדה. איתו. אבל בלעדיה. מההיכרות שלנו עם הבחורה והפרצופים – אין סיכוי שהיא באמת תיתן להאנה להישאר שם. השאלה היא רק מתי היא הולכת לחזור לגלעד, והאם אי פעם נזכה לראות סוף טוב בסדרה הזו. ניחוש שלי – Hell no.
