דליק ווליניץ חוגג 70: "אני מאושר מאיפה שאני נמצא כיום"

"אם לא יסגרו לנו את השמיים, ביום ההולדת שלי אהיה בדרכי לחופשה באיסלנד", אמר לי השחקן, הבמאי ואיש הרדיו והטלוויזיה דליק ווליניץ רגע לפני שסיימנו את שיחתנו. "כך אני בוחר לחגוג את יום הולדתי: בהנאה מכל הטוב שיש לחיים להציע לנו ואף קורונה לא תשנה את הגישה שלי".

בינתיים מדינות הפכו אדומות, בידודים נכפו על החוזרים מחו"ל אבל ווליניץ מתוכנן לעלות היום על מטוס לארץ האש והקרח.
בגיל 70 הוא נמצא במקום הטוב ביותר שהיה יכול לאחל לעצמו: מגיש חמש פעמים בשבוע את תוכנית הבוקר הקבועה שלו ב"רדיו תל אביב" ועוד שלוש פעמים בשבוע מגיש תוכנית ברדיו "מהות החיים".

הוא חזר להופיע עם הצגתו החדשה "פה ושם בארץ ישראל", וממשיך לפעול בשיא המרץ בנושאים החשובים לו, בעיקר בהגברת המודעות לשמירה על איכות הסביבה. "אני מאושר מאיפה שאני נמצא כיום בקריירה ובחיים", הוא אומר. "אני אוהב את מה שאני עושה ואת האנשים שמקיפים אותי. למזלי, לאורך כל הקריירה שלי לא חוויתי עד היום תקופה שבה לא עבדתי, שזה נדיר במקצוע שלנו".

גם בקורונה?
"גם בקורונה. מצד אחד התנחס מזלי, כי בדיוק בתחילת 2020 יצאתי עם ההצגה החדשה ואחרי שהצגנו חמש פעמים פרצה הקורונה והעניינים הוקפאו. עכשיו רק התחלנו לחזור לזה. אבל מבחינת עבודה, לא נתקלתי בבעיות כי אני עובד ברדיו, מה שהציל את נפשי".

איך התמודדת עם התקופה, הסגרים?
"אני מסוג האנשים שנהנים להיות בבית, אז נהניתי להיות בבית עם יעלי זוגתי. אני לא יכול לספר לך על משבר סוחט דמעות, כי מבחינתי היה בתקופה הזו רגע מעצים. למעלה מ־30 שנה אני מדבר על החשיבות בשמירה על הסביבה ומה שקרה, שווירוס קטן הצליח להטריף את העולם כולו, מגביר את החשיבות. זה מבהיל אבל לא מפתיע כי אנחנו צריכים לייצר צניעות מול אמא אדמה".

הכוח של המשחק

הרומן של ווליניץ עם עולם הבמה החל עוד בילדותו ברחובות. "בכיתה ד' עשיתי הצגה למורה שכואב לי בגוף, היא הזמינה את ד"ר ויצמן, אחותו של הנשיא ויצמן, שישר הפנתה אותי לבית החולים", הוא משחזר. "הרופאים רצו לשלוח אותי לחדר הניתוח. נבהלתי והסגרתי את עצמי. שם הבנתי את הכוח של משחק".

בגיל 18 התקבל לגלי צה"ל, אך בשל פרוץ מלחמת ההתשה בחר להתגייס כלוחם לחטיבת הצנחנים. במסגרת שירות המילואים לחם במלחמת יום הכיפורים ובמלחמת לבנון הראשונה, מה שהותיר בו לא מעט צלקות. "עברתי מוקדי לחימה שהותירו בי צלקות עד היום", הוא אומר. "לראות את חבריי נופלים בקרב מול עיניי זה דבר שקשה לעכל אותו ובטח שאי אפשר לשכוח".

לא שעה לחרדה

בין שנות ה־70 ל־90 חרך ווליניץ את המסך כשכיכב בסרטי קולנוע ("חמש חמש", "אות קין", "מכת שמש"), תוכניות טלוויזיה ("חיות וחיוכים", "מדליק" ו"ראש גדול") והצגות תיאטרון ("השתיקה", "מחכים לגודו", "כולם היו בניי"). בשנות ה־2000 כיכב בתפקידים משניים ובתפקידי אורח בסדרות טלוויזיה ("דני הוליווד", "השיר שלנו", "חטופים"). את אהבתו הגדולה – הרדיו – החל לטפח משנות ה־90. "התגלגלתי לרדיו בצורה טבעית אך בלתי צפויה", הוא מודה. "מפקד גלי צה"ל לשעבר משה שלונסקי הציע לי להצטרף לתוכנית הדגל של התחנה 'יש עם מי לדבר'. עד אז הגישו את התוכנית אריות קשישים ומנוסים, ואני מימיי לא ראיתי רדיו. אבל כשיום אחד נוצר לו חור, הוא זרק אותי ללא הכנה מוקדמת ישר למים העמוקים והתאהבתי. שידרתי בגלי צה"ל במשך 19 שנה, הגשתי הרבה תוכניות ועברתי הרבה מפקדים. ראיתי איך לאט־לאט הורסים את התחנה, לא פלא שתמיד יש את המאבק שלה להימנע מסגירה".

למה?
"פעם היא הייתה תחנה סולידית. כשהיו בחירות למשל, היו מכנסים את כל המגישים ומזהירים אותנו שנחשוב על כל משפט ולא נשמש שופרות של אף צד. ישבו לנו על הזנב ובדקו. הסיפור הזה כיום לא קיים ולכל מגיש יש אג'נדה משלו, בין אם הוא ימני או שמאלני".

אחרי שעזבת את גלי צה"ל ב־2012 הגעת לרדיו תל אביב.
"אני משדר בכל בוקר בשעה שש, ומסקר את החדשות וכותרות עיתוני הבוקר. יש פה אג'נדה, והיא לא להחריד את נפשם של האנשים בבוקר ולמלא את האוויר בפחד וחלחלה אלא לבוא באיזי וברוגע. לא להסתיר כלום, אבל להרגיע. אני יכול להגיד שהיה אונס באילת, אבל לעולם לא אשמיע את פרטי האונס בבוקר, גם כי קהל המאזינים הוא בדרך כלל משפחתי וגם זו לא השעה להכניס לאנשים חרדה. אז אני בא בכיף בבוקר, מתחיל עם איזה סיפור קצרצר של שתי דקות ואחר כך יש 'חידליק' שזו חידה שאני חד ורצה לאורך התוכנית ובסוף יש מישהו שזוכה במשהו. זו הצלחה ענקית. ברדיו 'מהות החיים' אני מגיש תוכניות שנעות מסדרי יום ועד תזונה טבעונית ובודהיזם".

כדי להבין מה לווליניץ ולתזונה טבעונית ולבודהיזם, יש לחזור אל 1988, למועדון צוותא בתל אביב. "באמצע הופעה חטפתי התקף לב", הוא משחזר. "הייתי בן 37. הובהלתי לבית החולים 'מאיר' והרופאים טענו שעברתי מוות קליני, למרות שאני זוכר כל רגע ממה שהיה שם. זו הייתה חוויה חוץ־גופית שגרמה לי לשנות את אורח החיים שלי. מאותו רגע ובהדרגתיות קיבלתי פרספקטיבה אחרת לחיים".

מהי?
"לפי הבודהיזם, בדרך הטבע אני אזדקן, אחלה, אמות ואפרד מכל מה שיקר לי ואין מנוס מכך. כל מה שיש לי הוא מעשיי והם הקרקע לרגליי. ברגע שאתה משנן את זה כל יום, אתה מבין שאין דבר יותר נורמלי מלהבין ולהשלים עם העובדה שאנחנו מזדקנים. אם אתה מבין את הארעיות שסביבך, אתה יכול לחיות יחסית בשלווה".

וברוח הארעיות, אחרי שירדה הצגת היחיד שלו "פה ושם בארץ ישראל" (מבית תיאטרון יפו), היא שבה לבמות. המחזה מבוסס על ספרו של עמוס עוז ומבוים על ידי כלת פרס ישראל נולה צ'לטון בת ה־99, ובמסגרתו הוא שוזר לסיפוריו של עוז את הזווית האישית שלו תוך שילוב מוזיקה.

במקביל, כחלק מהאג'נדה הסביבתית שלו, לאחרונה הקים עם חבריו את עמותת "ישראל אורגנית – העמותה לקידום החקלאות והסביבה האורגנית בישראל". "אני נאבק כבר עשרות שנים להעלאת המודעות לנושא, ולצערי החקלאות האורגנית עדיין פחות בתודעה בישראל מאשר החקלאות הקונבנציונלית, שחושפת אותנו לחומרים מסוכנים הפוגעים באדם ובחברה", הוא מסביר. "לאט־לאט מצטרפים אלינו יותר ויותר אנשים וימים יגידו לאן נלך עם העניין החשוב הזה".

אתה חוגג היום 70. מרגיש בגילך?
"לפעמים אני נתקל על המסך בצילומים שלי מלפני 40 שנה ורואה את הבחור היפה עם התלתלים, ואז אני מסתכל במראה ורואה את הגבר הקשיש והקירח וזה סוג של שוק, אבל ברגע שאתה עובר אותו – הכל בסדר. אני כמובן שומר על עצמי עד כמה שאפשר: רץ ארבע פעמים בשבוע שבעה קילומטרים, שזה משהו שלא עשיתי בגיל 30, מתאמן ושומר על כושר גופני וכמובן לוקח ויטמינים".

מה אתה מתכנן לעתיד?
"יש כל מיני דברים שאני רוצה לעשות ואחד מהם הוא לקום בבוקר לים, לקחת חסקה ולהפליג. אני רוצה להמשיך לעבוד ברדיו עוד עשור. אני רוצה לאהוב את יעלי זוגתי כמו שאני אוהב אותה עכשיו ורוצה שילדיי ונכדיי יהיו בריאים".