"The Takedown", נטפליקס
מה שמצער בסרט המיותר הזה הוא שפעם נוספת יכולותיו של השחקן עומאר סי (“מחוברים לחיים") מתבזבזות. בסוף עוד נשכח שהוא שחקן נהדר
עלילת הסרט מספרת על הבלש הפריזאי עוסמאן דיאקיטה שנקרא לפתור תעלומת רצח בעיר שדה קטנה. אליו מצטרף, או יותר נכון נדבק, בלש נודניק בשם פרנסואה, וביחד, כמתבקש, יפתרו את התעלומה שבה מעורבים פוליטיקאי מושחת, בלשית מקומית יפה וקבוצת ניאו–נאצים.
צרתו הגדולה של הסרט היא השחקן בתפקיד הבלש עוסמאן - עומאר סי, המוכר לנו היטב מתפקידו הנהדר כמטפל בסרט “מחוברים לחיים".
שם, בסרט ההוא, כבר ראינו עד כמה גבוה יכול סי להמריא. אלא שלמרבה הצער מאז “מחוברים לחיים" משחק סי בסדרות ובסרטים שאינם מדגדגים את יכולותיו. בסדרה “לופן" ובסדרת ההמשך שלה הוא נראה כחצי טמבל. ב"רחוק מהבית", כך תורגם שם הסרט לעברית, הוא כבר משלים את המהפך. הטקסטים המונחים בפיו אוויליים. הדרישות הדרמטיות ממנו מסתכמות פחות או יותר בלהיראות נבוך ומופתע לאורך כל הסרט. זה יותר מסתם רע או מעצבן. זה כבר כואב. סי מסתכן בכך שעוד כמה תפקידים כאלה ואנשים ישכחו שהיה פעם שחקן גדול.
הסרט כושל גם בניסיונו להצחיק. הנוסחה של הבלש הטרדן הנדבק לבלש המקצועי לא פועלת כאן מסיבה פשוטה - הבדיחות צולעות. הניג'וס חסר תחכום. וכדי ללמוד איך מסתכסכים כהלכה עם חבורת ניאו־נאצים מטופשת היו צריכים יוצרי הסרט להתייעץ עם, נגיד, יוצרי האחים בלוז. ומכיוון שלא התייעצו, לא יוצא להם הומור אלא במקרה הטוב מתרחש על המסך סלפסטיק שבעצמו צולע. רק להתחלק על בננה חסר לסרט הצולע הזה.
לראות או לוותר: לא לראות. סי לא מספיק גדול כדי להסתיר את החורים.
פלייאוף ה־NBA, ערוץ הספורט
שוב מגיעה העונה הזו בשנה שבה שימי ריגר והשדר שאיתו מפריעים לשידור האמריקאי של משחקי הליגה הטובה בעולם. מתי כבר ימציאו מחיקון ריגר?
למה אני צריך, בחמש בבוקר, במשחק מספר 7 בין דאלאס לפיניקס, לשמוע את שימי ריגר - האיש שמעולם לא היה לו דבר אחד של טעם לומר - מעניק ציון להתקפה מתנהלת של פיניקס, “באד אופנס, באד אופנס"?
כיצד ריגר, שמעולם לא היה מאמן מצליח, מעשיר באמירותיו הריקות מטעם את חוויית הצפייה שלי במשחק? ולמה כשפיניקס לא מתחשבת בניתוח האנליטי של מומחה־העל מישראל וקולעת לבסוף סל ב"באד אופנס", ריגר לא מתנצל בפני הצופים על שאינו מבין מימינו ומשמאלו ובמקום זאת מוסיף וטוחן את המוח באחת מהקריאות הלא מובנות שנפלטות מפיו אחת לכמה דקות “אוהו וואו"?
למה ריגר - בוודאי אדם היושב מול מיקרופון - לא סותם את הפה כשאין לו מה להגיד? וריגר אינו היחיד. השדר שישב לידו - ואל תצפו ממני לגלגל את השידור לאחור ולמצוא את שמו, אני חלש מכדי לעבור את החוויה הקשה פעם נוספת - חפר וחופר לא פחות מהקשקשן יליד אמריקה. אין בעיניו כל משמעות למשחק. לעשות דאווין עם הידע שלו חשוב יותר בעיניו. השחקנים חורכים את הפרקט בכדורסל עילאי, הקהל משתולל ביציעים, והחכם בלילה הזה משתיק את קולות המגרש ושופך עלינו סטטיסטיקות שאחרי שנייה, אם לא לפני כן, נכנסות באוזן אחת ונמלטות בספרינט מהאוזן השנייה. למה?
למה שני הליצנים האלה לא סותמים? מי רוצה לשמוע אותם? מי צריך לשמוע אותם? למי ולמה הם מועילים? מי שנשאר ער עד חמש בבוקר לראות NBA לא צריך תרגום מאנגלית. ואם יש לשני הליצנים צורך כפייתי רפואי לדבר, יש די פסקי זמן. יתכבדו ויחכו שהשחקנים יירדו לתדרוך עם המאמנים, ואז יספרו למיקרופון כל מה שהם רוצים, החל מילדותם העצובה ועד לסטטיסטיקות של הגננת. אנחנו בינתיים נהיה ליד דלתו הפתוחה של המקרר. אבל לליצן א' ולליצן ב' ממילא זה לא יהיה חשוב. הם רוצים לברבר. כמו מים במפלי הניאגרה הם רק רוצים לשפוך עוד ועוד. אנחנו, הצופים, ממילא לא מעניינים אותם.
לראות או לוותר: בטח לראות. אפשר שלא? אבל בהמלצת הדוקטור, לראות בווליום אפס. לפחות עד שיומצא מחיקון ריגר.