השבוע עלתה לשידור בכאן 11 הסדרה החדשה "שישו ושמחו" - קומדיה מוזיקלית העוסקת במתרחש בלהקת הרבנות הצבאית. בין אם הסדרה תצליח או לא (הביקורות לפרק הראשון היו מעורבות), רק המשפט הקצר הזה מעיד על תהליך שעברה התרבות הישראלית בבואה לעסוק בצה"ל.
הטלוויזיה והקולנוע הישראלי התמלאו בעשור האחרון בסדרות ובסרטים שעוסקים בצה"ל מהזוויות הכי פחות הירואיות שניתן להעלות על הדעת. המגנום אופוס של הז'אנר הוא הסרט "אפס ביחסי אנוש", שיצא ב-2014. הקומדיה המבריקה של טליה לביא עסקה בשתי חיילות שלישות בבסיס שיזפון הנידח בדרום הארץ, והציגה את חווית השירות בצה"ל מצדן של אלו שנאלצות להקדיש שנתיים מחייהן לטובת תפקידים מומצאים ומיותרים שאין בהם כל צורך.
ההצלחה המפתיעה של "אפס" סימנה את הכיוון ליצירות שבאו אחריה: כמה שפחות עיסוק בלוחמים וביחידות הקרביות, כמה שיותר עיסוק בבעלי התפקידים הזוטרים, מתוך הבנה ששם נמצא צה"ל האמיתי: המגושם, הבירוקרטי, השרירותי, נטול הזוהר ותחושת השליחות למען המולדת.
כך קיבלנו בשנים האחרונות את "פרופיל 64" של ערוץ 10 - קומדיה על קצין תותחנים מורעל שמועבר בעל כורחו לפקד על קורס של ג'ובניקים בחיל המודיעין, את "תאג"ד" המצליחה של יס שעסקה בצוות חובשים של גדוד צנחנים שמסתבכים בכל צרה שניתן להעלות על הדעת, ואת "האחיות המוצלחות שלי", שם מור, אחת מהאחיות, משרתת כפקידה ומתמודדת עם מפקדיה הילדותיים.
בשנה שעברה שודרה בכאן 11 "המפקדת", שעם קאסט אנונימי ברובו הפכה להצלחה גדולה. הסדרה שעסקה בקצינה חסרת כישורים שמכורח הנסיבות מתמנית למפקדת מחלקת טירונים הציגה, בדומה ל"אפס ביחסי אנוש", את צה"ל במיטבו ובמירעו, ובעיקר את הפער בין המילים הגבוהות והערכים אותן מתיימרים המפקדים והמפקדות לייצג, לבין הקטנוניות והאינטרסנטיות של ההתנהלות היומיומית בצבא.
אם בתחילת שנות ה-2000, הסדרה הצבאית המצליחה ביותר הייתה הסדרה "טירונות" שעסקה בטירונות הקרבית של חטיבת גבעתי, הציגה את הקונפליקטים והדרמות של המפקד (אקי אבני) והחיילים והצליחה להעלות את אחוזי הגיוס של החטיבה, נדמה שסדרה כזו לא יכולה הייתה להצליח באקלים התרבותי של ימינו. היוצרים והקהל התרגלו, ככל הנראה, לחפש את הצדדים הפחות הירואיים של צבא ההגנה לישראל.