בשכונת שפירא בת"א בוערת אש. בית ספר הקולט לשורותיו תלמידים בני מסתננים פועל בצמוד לבית ספר ממלכתי־דתי, והשמחה עד לב השמיים.
בעצם, עד כמה שהדברים יישמעו מופרכים כיום, הסיפור של שכונת שפירא החל לפני כמאה שנה כסיפור אהבה. המיליונר היהודי הנדבן מדטרויט געצל שפירא רצה שיקראו לסמטה בתל אביב על שם פילגשו, ראש העיר הצעירה דיזנגוף אמר “על גופתי יקראו לסמטה על שם פילגש", בסוף ניחמו את געצל המאוכזב בקריאת שכונה חדשה על שמו ובא שלום לעולם.
הרבה מים זרמו בשכונה מאז. השלום והאהבה הם כבר זיכרונות עמומים ומרוחקים. הסכסוך המתואר בסרט “40 צעדים" הוא רק אחד מהמבעבעים ביורה הרותחת הקרויה דרום תל אביב, בין תושביה הוותיקים של העיר לבין אלו שנמלטו ממדינות אפריקאיות רצחניות ומכל העולם כולו בחרו להידחס דווקא במדינת היהודים.
שנים רבות פעל בשכונה בית ספר ממלכתי־דתי ושמו “שורשים". באין מתן פתרון ממשלתי לעלייה במספר המסתננים וילדיהם בגיל בית ספר, החליטה עיריית תל אביב לפני ארבע שנים להפקיע כמה חלקים מהמבנים של “שורשים" לטובת “בית הספר השכונתי שפירא" - בית ספר יסודי, חילוני וחדשני.
תלמידים שהיו רשאים להירשם לבית הספר החדש באו מרקעים שונים, ללא חשיבות לדת, אזרחות, מעמד וכל רקע אחר. לתפקיד מנהל בית הספר מונה שחר פיינשטיין. את “שורשים" הדתי מנהל אליאור תורג'מן. 40 צעדים מפרידים בין שני בתי ספר; ובין החומר הנלמד וגישת הלימוד משני צדי המעבר הצר מפרידה פלנטה שלמה.
בעולם מוצלח יותר היו שני בתי הספר מתקיימים בשלום ובאחווה זה בצד זה. בעולמנו המוצלח פחות - החיים קצת יותר מורכבים ומסובכים. פיינשטיין, בוגר לימודי משפטים מצטיין שהחליט לעשות הסבה לחינוך, הרואה בכל ילד קודם כל את היותו אדם, היה רוצה יחסים קרובים יותר בין תלמידיו לתלמידי “שורשים". תורג'מן, איש חינוך מצטיין, שהיהדות היא ערך עליון בעיניו, נחרד מהמחשבה על מפגש בין תלמידיו לילדי הזרים הלומדים בבית הספר הצמוד. הוא צופה עשרות שנים קדימה ורואה כיצד ההיכרות הקרובה שמתחילה בגיל צעיר מטשטשת גבולות ועשויה להוביל לסיוט הגדול בעיניו - ההתבוללות.
שניהם - שחר ואליאור - אנשי חינוך מתוך תחושת ייעוד ושליחות, מחזיקים בתפיסת עולם עמוקה. הסרט מציג מפגשים בין שניהם, שם צפות ועולות תלונות וטענות על אירועים המעיבים על החיים - גם אם מנותקים - בין שני בתי הספר. הסרט אינו מראה - וחבל - מתי ולמה מתעוררים העימותים המדוברים. בכל מפגש מוצגים השניים משוחחים בעקבות עימות שהתעורר, ולצופה אין מושג על מה מדובר, ומבחינה זו, שבה אותו צופה מבקש ללמוד כיצד מתנהלים החיים בשטח הספר בין בתי הספר, הסרט לוקה בחסר.
הסביבה השכונתית דווקא מבהירה היטב את דעתה באשר לקיומו של בית הספר השכונתי ותלמידיו ברחובותיה. התנכלויות לרכוש בית הספר הן עניין שבשגרה. שפי פז, הפעילה החברתית המוכרת שנושאת על גבה מעצרים וכתבי אישום, אומרת בגלוי: במקום לתת להם בית ספר צריך למרר למסתננים ולמשפחותיהם את החיים כדי שילכו מכאן. היום יש בבית הספר השכונתי 15% זרים, בעוד כמה שנים יהיו 30%, אחר כך כבר לא יהיו כאן יהודים בכלל. מוסד אחרי מוסד הם דוחקים אותנו מהשכונה ומדרום העיר. חייבים לעצור את זה.
פיינשטיין שומע את המילים של פז ומצטמרר. ביהדות שלו מתנהגים אחרת לגמרי לגר. ומי שאוזניו אטומות מלשמוע את הדברים האלה, הוא הדרג הממשלתי בישראל שיצר את המצב המעוות ופשוט הסתלק. איבד עניין והלך להתעסק בדברים אחרים, ומשאיר את הבעיה לשחר פיינשטיין, לאליאור תורג'מן ולשאר שפיות פז משני צדי המתרס. שהם ישברו את הראש, אומר הממסד, ופורש לשנ"צ ארוך ארוך. ו"הם" בהחלט שוברים את הראש.
‰ לראות או לוותר: לראות. תיעוד מדויק של פצצת זמן מתקתקת.