יום שני בערב, קרוב מדי ליום ראשון ורחוק מדי מסוף השבוע, מתיישבת על הספה שלא ראתה אותי יותר מדי שעות. בתוך כל הבליל הזה שנקרא השגרה שלי, הייתי בערך שעתיים פלוס באוטו הלוך וחזור, וזה בהערכת זמן אופטימית. הנחתי שהפעם הבאה שבה ארצה לראות משהו שקשור לשורש המילה רכב הוא למחרת כשאיאלץ להתחיל את מסע הפקקים מחדש, ולא דקה אחת קודם. אחרי הפרק הראשון שפתח את העונה השלישית של קארפול קריוקי ב'כאן 11' אתמול, הבנתי שטעיתי ובגדול.
אז אחרי שתי עונות מעולות ומלאות במוזיקאי ארצנו ובחוויות שהם תמיד רצו לסמן עליהן וי ולא היה להם עם מי, חזר אודי כגן, שהוא לא רק קומיקאי בחסד אלא גם זמר מעולה, אל כיסא הנהג. בתפריט: שילוב מדויק בין סמול טוק לדואט חוצב להבות במכונית, וכמובן קצת סודות מהעבר שבינינו, גם הראיונות המעמיקים ביותר לא היו מצליחים לגלות.
אתמול פתח את העונה רן דנקר, הזמר, השחקן, הרול מודל של ילידות וילידי שנות התשעים, תגידו אתם, וכבר מהרגע הראשון היה מצחיק. יחד חזרו דנקר וכגן לשם בו נולד רן, לעברו כילד יחיד, ואפילו לסיפור היציאה מהארון מול סבתא שלו. אם טרם צפיתם ואתם מרגישים את מה שקוראים לו בעגה המקצועית חרדת פספוס ממש ברגעים אלה, אני מבינה אתכם. אגב, זה עוד לא הכל. את הערב סיימו השניים במעגל מתופפים, סטייל חוגי הקפוארה של פעם. בהחלט עושה חשק.
ומה עם המוזיקה, תהיתם? אתם צודקים. כגן ודנקר שרו יחד את 'בואי נעזוב' ו'שווים' המופלאים שברא יחד עם עילי בוטנר, ואיך לא, את 'השמלה החדשה שלי', 'מלכת הרחבה' ו'בית משוגעים' שהוכיח את מה שידענו כולנו – שהוא רק השתבח עם השנים כמו יין טוב. בווידוי שחמק כמעט מתחת לרדאר, הודה דנקר שחשב לפרוש מהמוזיקה לפני שהפך 'בית משוגעים' לשיר השנה וללהיט בכל מקום. לנו רק נותר לשמוח שזה לא קרה.
והסיבה שלשמה התכנסנו – הדובדבן שבקצפת, או הווישר שבחלון בסלנג של מכוניות: אודי כגן פשוט כל כך טוב בזה. הוא ניחן ביכולת יוצאת דופן ליצור את מערכת היחסים הטובה ביותר עם האורח שלצדו, ההומור עדיין משובח אם מישהו העז לחשוב אחרת, וזה עובד כמו קסם מוצלח שאף אחד לא מצליח לחקות. אגיד משהו גדול, אל תיבהלו: קארפול קריוקי שלנו הרבה יותר טובה מהגרסה האמריקנית עם ג'יימס קורדן. אמרתי את זה, והתכוונתי לכל מילה. איזה כיף לנו.