יאיר דורי, האיש שהביא את הטלנובלות לארץ, משיק ספר על חייו

חדר העבודה בביתו של יאיר דורי מסודר בסדר מופתי: על כל אחת מעשרות המגירות כתובים שמות הפקותיו והאומנים שעמם עבד. מרסדס סוסה, נטליה אוריירו, פקונדו ארנה, אנדריאה דל בוקה מככבים שם.

על קירות החדר תלויות תמונות של הוריו, אחיו ואחותו המנוחים וצאצאיו, דור העתיד. "אני רואה בחדר הזה לא רק את העשייה שלי, אלא גם את המשכיות החיים", אומר דורי. "אני אדם מסודר, בחיים ובעבודה, וחשוב לי שלכל דבר שעשיתי יהיה תיעוד מסודר". 

עכשיו התיעוד של חייו יוצא מהמגירות ועובר לספר האוטוביוגרפי החדש שהוציא לאחרונה דורי - "האופל והזוהר" (בהוצאת צמרת).

"אדם שרוצה להיות רלוונטי בעולם, רוצה להשאיר אחריו דוקומנט, ומה אני אשאיר אחריי? קצת כסף למשפחה ומורשת? זה כלום, זה חומרי, זה לא ישאיר אותי בעולם הזה", הוא אומר. "ספר כזה ישאיר אותך לנצח בעולם הזה, ולכן כתבתי אותו. עם השנים אתה נהיה קצת פילוסוף, מפני שמה שנותר זה להסתכל אחורה בפרספקטיבה של זמן ולראות את החיים ממבט של אדם מנוסה. החיים לא עברו מעליי, הייתי בהם, התהלכתי בהם, כל אחד וגורלו הוא. הבנתי שאני תוצר של מה שרציתי להיות".

דורי (76) מוכר בעיקר כ"מלך הטלנובלות". כמפיק ובעלים של דורי מדיה גרופ, חברת ההפקות שייסד, הוא אחראי על הבאת הטלנובלות הלטיניות לישראל והטמעתן בארץ ועל הקמת ערוץ ויוה, שעד היום נחשב לאימפריה בז'אנר. כמה מהטלנובלות הידועות ביותר עברו דרכו - "המורדים", "אנטונלה", "טופז", "בובה פראית" ו"אני בטי המכוערת". הוא הביא לארץ את כוכביהן: אנדריאה דל בוקה, פקונדו ארנה ונטליה אוריירו. 

הקשר שלו לארגנטינה מולדתו חזק, גם בשל העובדה שהוא מנהל עסקים עם המדינה ששרויה לאחרונה בצרות כלכליות. "הדם שלי ארגנטינאי", הוא אומר. למותר לציין כי הוא היה שרוי במתח השבוע, כשהנבחרת האהובה שלו כבשה את המונדיאל. "זה היה מורט עצבים", הוא אומר, "אבל המזל היה לצדנו. 36 שנה אחרי שנבחרת ארגנטינה זכתה במונדיאל בפעם האחרונה, אני חושב שזה מגיע לנו. 

"הזכייה תורמת לגאווה הלאומית של ארגנטינה. המדינה נמצאת במשבר כבר כמה שנים. השלטון מושחת, אנשים הולכים עם הראש כלפי מטה, והרבה בורחים ממנה, ופתאום יש לך אירוע כל כך משמח, שמאחד ונותן תקווה. זה הרבה מעבר לכדורגל. כל העם הארגנטינאי מחפש את הרגעים המשמחים האלה שיאפשרו לו להרים את הראש". 

עניין של בחירה 

השיחה שלנו אמוציונלית. דורי פותח בכנות וברגישות את הצלקות המלוות אותו מדי יום, לא מעט בשל התמודדותו עם פוסט־טראומה בעקבות ימיו בשבי. הוא מזיל דמעה כשנזכר בחבריו שאינם ועם זאת שומר על קו אופטימי.  

לפני 50 שנה הוא נפצע במהלך מלחמת ההתשה בקרב שבמהלכו איבד עין ויד. הוא נפל בשבי המצרי, עבר עינויים והוחזר לארץ לאחר משא ומתן הומניטרי. "לאורך חיי חוויתי לא מעט מהמורות והגעתי למצבי קיצון, אולי יותר מאדם נורמלי, וגם כשהייתי במצב אנוש, הבחירה שלי בחיים הצילה אותי", הוא אומר. "לא הכל תמיד נוצץ ולא הכל זוהר, הכל בחיים זה עניין של בחירה".

הספר שכתב דורי נושא את הקורא אל השנים לפני שנולד בבואנוס איירס. הוא עובר דרך טראומות הילדות וממשיך אל הריקוד הבלתי נגמר עם המוות, שבכל פעם נגמר ביכולתו של דורי להכניע אותו. 

"לא הייתה לי ילדות שמחה למדי, המוות היה נוכח בחיי", הוא אומר. "אני זוכר את עצמי בגיל שנתיים יושב בפינת המיטה של סבתא שלי מצד אבי, שהייתה אישה יחסית צעירה. יום אחד הסתכלתי עליה ויום למחרת היא כבר איננה. השוק הגדול היה כשהייתי בן 7, כשדודה דוריתה, האחות של אבי, נפטרה בגיל 38 בלידה של בנה, שלימים נרצח על ידי החונטה בארגנטינה במהלך שירותו הצבאי.

"בהמשך מתה דודה פאני, גם אחות של אבי, וסבי מצד אבי נפטר בגיל צעיר יחסית. פתאום הדבר הזה שקוראים לו 'מוות' קיבל אצלי משמעות. אני זוכר ששאלתי את עוזרת הבית שלנו: 'מה זה מוות?', והיא השוותה את זה לדלת, שהיא משהו דומם ללא רגשות ותחושות. אלה הדברים שהכנסתי לתוך פח האשפה של המוח. 

"ההחלטה שלי, לבחור בחיים, היא גם בהשראת סבתא מצד אמי. סבתא אנה הייתה אישה קשה וקשוחה, ורק בגיל מבוגר הבנתי מאיפה נבעו ההתנהגות והאופי שלה. אז נחשפתי לסיפורים המזוויעים שחוותה בשואה, בין היתר כשערפו אל מול עיניה את ראשו של אביה והיא נאלצה לברוח.

"כשאתה חושב מה דבר כזה עושה לבנאדם, אתה יכול להבין את השיברון שהוא חווה. ולמרות כל מה שהיא עברה, למרות הגיהינום הזה, היא בחרה לחיות ולא לחדול, זה בעצם לימד אותי שאנחנו תוצר של החיים וזה לא נתון להחלטנו בכלל".

ב־2008 חזר המוות לחייו של דורי, ביתר שאת. אחיו התאום דניאל הלך אז לעולמו לאחר מאבק במחלת הסרטן. כשדורי מדבר עליו, הוא נחנק מדמעות. "דניאל היה חלק ממני, אני והוא היינו גוף אחד. עד היום אני מתקשה להבין שאני חי בלעדיו. 

"היינו תאומים זהים. כשהיינו קטנים, לפעמים השתמשנו בדמיון בינינו לשטות באנשים. היינו שובבים. במובן מסוים, דניאל הציל את חיי. ב־2019 מחלת הסרטן שהרגה אותו הגיעה גם אליי. בגלל מה שקרה לדניאל, תפסו את המחלה אצלי בזמן. ועדיין, הרופאים אמרו שהסיכוי שלי לשרוד נמוך, כבר הייתי מוכן לסיים את מסע חיי. אבל בזכות הרצון לבחור בחיים, ובזכות משפחתי, חבריי ורופאיי יצאתי מזה. בחרתי, שוב, בחיים. הרגשתי שעדיין המשימה לא הושלמה וזה בהחלט עזר לי להינצל".

אתה פוחד מהמוות?
"אני אוהב את החיים ולא פוחד מהמוות. אני יודע שהמוות יבוא, אבל אני מאמין שהנפש לא נגמרת עם הגוף, והנשמה נשארת, ובאיזשהו יום, באיזושהי דרך, בלי מודעות אני אחזור".

באתי לתת אור

בשלב זה נכנסת לחדר אשתו, אהבת חייו, סוזי. הם הכירו ב־1962 בארגנטינה. היא הייתה בת 12, הוא בן 15. "לא יודע מה הייתי עושה בלי סוזי, היא העוגן הכי גדול שלי, כמו הילדים והנכדים שלי", אומר דורי. "בגיל 13 היא ביקרה בישראל וכשחזרה, סיפרה על החוויות הנהדרות שלה מהמדינה. 

"מהר מאוד הבנתי שאני לא שייך לארגנטינה. הזהות הלאומית שלי הייתה בישראל. בשנות ה־60 הרגשתי באופן מוחשי את האנטישמיות בארגנטינה ובמקביל הפכתי לחבר במועדון יהודי בבואנוס איירס ובשומר הצעיר. הייתי גאה בהיותי יהודי ואימצתי את הציונות כפתרון לאומי של העם הזה. מלחמת ששת הימים הייתה טריגר עבורי לעלות. חשבתי מה אני עושה פה, כשהעם שלי נמצא בסכנת הכחדה ואנחנו עלולים לאבד את הבית שלנו. זו הייתה ציונות עם אידיאולוגיה חזקה ומבוססת. הבנתי שאני לא גזע או דת - אני עם". 

ביוני 1967, חודש לאחר שאביו נפטר מסרטן, דורי בן ה־19 הגיע לארץ ונקלט בקיבוץ להבות הבשן. אז שינה את שמו מוויקטור בודבינובסקי ליאיר דורי. "עם התיאוריה של בן־גוריון, שחייבים לעברת את השם כי השמות הגלותיים לא שייכים לעם שלנו, חיפשתי שם עם משמעות. באותו חודש, אחות של אשתי נתנה לבנה את השם יאיר. התחברתי לפירוש של השם, כי הרגשתי שבאתי לתת אור. ו'דורי' זה פשוט הדור שלי, כי הדור שלי ייתן אור ויאיר את הדרך".

איך הייתה ההתאקלמות בקיבוץ?
"הגעתי לקיבוץ עם בלורית ועיניים כחולות ועם סך הכל 20 שנות חיים ומוטיבציה לאכול את העולם ולחבק אותו. באתי מהמוות של אבא שלי, שהיה עדיין טרי, ורציתי להוריד את התריס הזה ולהתחיל חיים חדשים במקום שהרגשתי שייך אליו. בקיבוץ הייתה שמש, היו בנות יפות, אנשים דיברו בשפה העברית הצברית, וזה קסם לי. חיבקתי בכל כוחי את המציאות הזו והרגשתי שסוף־סוף אני במקום שלי. החלטתי שמפה אני לא זז".

ב־8 באוגוסט 1968 התגייס למסלול צנחנים, מה שלא היה משימה קלה עבורו: "ידעתי שעל מנת להגשים את הציונות שבערה בי ולהוכיח שאני ראוי לה, אני צריך להקריב את עצמי. זה היה אתגר גדול עבורי, גם בגלל שלא ידעתי מילה בעברית וגם כי הייתי רחוק מחבריי וממשפחתי. אף אחד לא פתח לי דלת, הייתי צריך לפתוח אותה לבד. אחרי מלחמת ששת הימים הצנחנים היו הגיבורים של המדינה, בייחוד אחרי ששחררו את ירושלים ואת הכותל, וכל זה דיבר אליי, בשפה הדלה שלי, בראיון בבקו"ם נתתי ביטוי לרצון וליכולת להיות בצנחנים - וכך קרה".

השיחה מובילה אותנו אל מה שדורי מכנה בשם "השבת השחורה". ב־30 במאי 1970, בשלהי מלחמת ההתשה, כוח מגדוד 202 של הצנחנים יצא לפתוח ציר בצפון תעלת סואץ. דורי היה קצין חבלה בדרגת סגן. "היו ידיעות מודיעיניות שעלולות להיות הפתעות בדרך, אבל למכה כזו לא ציפינו", משחזר דורי. "כוח של עשרות חיילים מצרים המתין לנו. ביום הזה 15 מחבריי נשארו צעירים לנצח.

"באותה הפגזה נפצעתי, ומי שהציל את חיי היה רב"ט מוסה לוי, שראה שאני פצוע, בא אליי, לקח אותי על הידיים באמצע ההפגזה לבונקר שבו היה רופא. אחרי זה מפקדיו האשימו אותו שהסתלק באמצע קרב, אבל זה לא היה נכון, הוא הציל את חיי, הוא לא ברח אלא ראה שאני פצוע קשה, ניגש אליי וסיכן את חייו. בקרב השני מוסה נלחם כמו גיבור, והיה חשוף לאויב. למרות שהיה לבד וידע שאין לו סיכוי, הוא רצה להילחם מול הכוח המצרי ולא להיכנע, עד שנהרג מירייה במצחו. הוא היה גיבור".

יהודי, ישראלי, צנחן 

בתום הקרב נלקח דורי, כשהוא פצוע אנושות, בשבי. "אני זוכר שכאשר דיממתי למוות, שמעתי קולות מדברים בערבית, שמחפשים בין ערימת הגופות כדי לקחת שבויים. בהכרה מעורפלת קלטתי שהם גוררים אותי ומשליכים אותי למימי תעלת סואץ. דמי הכתים את המים באדום, ניסיתי לצוף ללא הצלחה על פני המים, עד שחייל מצרי התקרב אליי והושיט לי את ידו. בהמשך נודע לי שמצאתי את עצמי מוקף חיילים מצרים רבים, שהכו אותי ומשכו אותי באכזריות כמו בובת סמרטוטים. נלקחתי לשטח המצרי".

דורי אושפז בבית החולים מהדי בקהיר. "כשאתה במשבר, במה אתה נעזר? בזיכרונות, בדברים טובים שקרו לך ובאנשים שאוהבים אותך. זה החזיק אותי, עד שבשלב מסוים הזיכרונות כבר לא עזרו. חשבתי לשים קץ לחיי. בכל זאת, גם לרצון לחיות יש גבול. חקרו אותי ועינו אותי בזמן שאני קטוע יד והרגליים שלי מרוסקות. 

"עם תמונות המלחמה שעדיין היו טריות בראשי, והעינויים הפיזיים והנפשיים שהפעילו המצרים עליי, הגעתי למצב שבו חשבתי שכדאי לוותר. בתוך תוכי ידעתי שלא הייתה כוונה אמיתית. לא רציתי למות, אולי רציתי שיגלו איך שאני מרגיש. כרכתי סביב צווארי סדין, והתגובה שלהם הייתה לתת לי כמה סטירות. הם מנעו ממני להתאבד לא מסיבות הומניטריות, אלא כי הייתי נכס עבורם למיקוח".

בהמשך הועבר דורי לכלא המצרי, שם פגש שבויים ישראלים נוספים. "עברנו שם עינויים קשים, נפשיים ופיזיים", הוא מספר. שירת "התקווה" במהלך שהותו בשבי הייתה אלמנט חשוב בשמירה על שפיותו. "שירת ההמנון נתנה לי תקווה, העניקה לי את תחושת ההזדהות, את השייכות. כשהמצרים היו הולכים, בשארית כוחותיי הייתי מתיישב על המיטה ושר 'כל עוד בלבב פנימה'.

"זה החזיק אותי, כל הסימבוליות של להיות יהודי, ישראלי, חייל, צנחן. זו אחריות כבדה על בחור צעיר, אבל הבנתי אז משהו. הבנתי שאני לא מייצג את עצמי בלבד. לא הייתי גיבור גדול, אבל יחד עם זאת ידעתי שהייתי צריך להיות ראוי כלפי אחרים. לא יכולתי לתת לעצמי להישבר, כי אין דרך חזרה".

מה עבר לך בראש באותם רגעים?
"אחרי שחזרתי מהשבי, משה דיין עשה איתי שיחה. הוא סיפר לי שכאשר הוא היה בבית סוהר, מה שהכביד עליו היה אי־הוודאות. באמת, אתה לא יודע מה יוליד יום ומתי אחזור. מטבעי אני איש אופטימי, כך שייחלתי וחיכיתי ליום השחרור. פנטזתי על היום שאחזור לארץ.

"היו רגעים של חקירות פתאומיות ובתוך המציאות הזו ניסינו לשרוד. בהתחלה זה היה קשה מאוד. היינו כמה חבר'ה בכלא, ניסינו לחיות חיי שגרה עד כמה שאפשר, עם סדר יום. עם התעמלות ומישהו שמכין אוכל ומישהו שמכין שיעורים ואני שיפרתי את העברית שלי".

אתה בקשר עם השבויים הנוספים?
"בהחלט. נוצרה בינינו חברות הדוקה, כי אנחנו מבינים זה את זה. רק מי שהיה בסיטואציה הזו יודע מה חברו מרגיש. בכל מקרה, מהשבי אתה לא משתחרר אף פעם. אתה חי אותו. אני לא חי אותו בתקיעות ואין לי שום טענה כלפי אף אחד, אבל הוא נוכח בחיי". 

אני גיבור? 

במרץ 1971 שוחרר דורי והתקבל בישראל כגיבור. "כשיצאתי מהשבי קצת חששתי. לא רציתי שכל חיי יתפסו אותי כשבוי לשעבר. רציתי להיות כבר אחרי זה ומהר מאוד הבנתי שאני צריך להיכנס למסלול של חיים רגילים נורמטיביים. ועדיין, בכל מקום שאליו הלכתי מצאתי את עצמי כנבחר העם. רגע אחד הייתי בחקירות ועברתי את הגיהינום של העינויים בשבי ורגע אחרי זה מצאתי את עצמי בסיטואציה שאני גיבור וכולם מנסים לדעת איך אפשר לעזור לי". 

אחרי ששב ארצה ולפני שיצא לחיים הנורמטיביים, היה דורי מאושפז בבית חולים תל השומר. לדלתו הוצמדו מאבטחים כדי למנוע מסקרנים ומעיתונאים להיכנס. מי שהרבה לבקר אותו שם היה שמחה הולצברג, "אבי הפצועים". "אמא שלי קראה לו 'המשיגינע'. היא טענה ששמחה'לה משוגע על כל הראש. יום אחד הוא נכנס לחדר שבו אושפזתי, הסתכל על אמא שלי ושאל ביידיש: 'מי את?'. היא אמרה שהיא אמא שלי וכששאלה מי הוא, הוא ענה: 'אני אבא שלו'. היא לא הבינה מה המשיגינע הזה עושה אצלי. אבל הם התיידדו. הוא עודד אותי ואת סוזי להתחתן.

"בפברואר 1971, חודשים ספורים מאז שחרורי מהשבי המצרי, ולאחר שסוזי עברה טרגדיה נוראית כשהוריה הורעלו למוות בארגנטינה, החלטנו, שני יתומים, היא משני הורים ואני מאב, להתחתן, למסד את הקשר וליצור את המשכיות המשפחה שלנו. הקמנו בית".

עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, דורי מצא עצמו שוב בחזית המצרית, הפעם כמתנדב לצה"ל, מצטרף למערך המלחמתי. "אולי זה היה הצורך להגן על יקיריי, אולי זה היה האגו והניסיון לענות על הדגם של גיבור מלחמה ואולי זה היה הרצון להוכיח לעצמי שאני עדיין בעל ערך", הוא מסביר את ההחלטה לשוב לשדה הקרב. "הרגשתי שאני צריך להיות שם. במרוצת השנים הבנתי שהרצון הזה היה חלק מהפוסט־טראומה שחוויתי".  

אותה פוסט־טראומה מתקופתו בשבי התפרצה אצלו כמעט 30 שנה אחרי שחרורו מהכלא המצרי. "רצתי על ההליכון בביתי ופתאום ראיתי את נכדי הבכור, אלון, בן ה־4, מתקרב בצעדים לעבר ההליכון. הוא לא היה בסכנה, אבל פתאום רצו לי במכה אחת תמונות המלחמה, הפציעה, הדם, ריח הבשר השרוף, העיניים של מוסה והעינויים בשבי", הוא מספר.

"זו טראומה שאתה הולך איתה כל חייך. אני זוכר כל פרט. פתאום כל סצינת המלחמה צפה לי והרגשתי שאני מקיא את הכאב ובמשך ימים שלמים רק בכיתי. כל הקשיחות שבי נשברה. לא יכולתי לעצור את עצמי. לימים למדתי להתמודד עם זה".

אסקפיזם טהור 

אז איך גיבור מלחמה הופך להיות טייקון טלנובלות? דורי מסביר זאת כחלק מהרצון התמידי שלו לחפש משמעות לקיומו ולחייו. "לא רציתי להיות נכה צה"ל, רציתי להיות אדם שמשפיע, אדם שיוצר. יכול להיות שבגלגול אחר הייתי מוצא עצמי שחקן. ממש בחודש שעבר הצטלמתי לסרט ארגנטינאי וגילמתי דמות של מפיק. 

"עם אחי דניאל, החלטנו לייבא חלק מהתרבות הארגנטינאית שלנו לישראל. זה היה בשנת 1987, נסעתי לארגנטינה והבאתי במזוודה 300 קסטות של מוזיקה דרום אמריקאית. מכרנו אותן בחנות של דניאל ברחוב דיזנגוף בתל אביב. הבנתי שיש ציבור שצמא לתרבות הזו, אז אחרי הקסטות הבאתי סרטים. הלכתי לבתי קולנוע והצעתי להקרין אצלם סרטים מפורסמים מארגנטינה, אבל כולם דחו אותי, כי חשבו שהם לא יתפסו. אני ידעתי שזה יכול להיות להיט בישראל, משום שהמנטליות בארגנטינה ובישראל דומה".

במהלך ניסיונותיו לשכנע מנהלי אולמות להקרין סרטים דוברי שפה זרה, התרחש בעסק אחר שלו משבר גדול. "היו לי שני שותפים שאיתם הקמתי חברה שעסקה בפיתוח מוצרים לפרסום וקידום. הכל היה נראה בסדר, אבל יום אחד הגעתי למשרד, ולא מצאתי אותם. נודע לי שהם תקעו משוט בגבי והשליכו אותי למים.

"מצאתי עצמי בחובות של מיליונים. הם בגדו בי וברחו לחו"ל לאחר שמעלו בכספים. מצאתי עצמי שוב מדמם בתוך נהר, כמו שקרה לי במלחמה. שוב בחרתי בחיים, משמע בחרתי להתמודד. עם פתיחת ערוצי הכבלים בשנת 90' התחלנו לייבא את המיטב של משחקי הכדורגל מארגנטינה ששודרו בערוץ הספורט של הכבלים".

באותה שנה הביא לישראל את הטלנובלה הראשונה: "האישה המסתורית". "קניתי 115 פרקים של הסדרה, שהייתה הצלחה בלתי רגילה בארגנטינה, אבל לא ידעתי איפה אשדר אותה. בכבלים אמרו לי שזה לא חומר מתאים לטלוויזיה. אז הלכתי לחברת הכבלים מתב, והצעתי להם את הטלנובלה.

"נפגשתי עם האחראית על התוכניות במתב, שאני כבר לצערי לא זוכר את שמה. גם היא אמרה שהיא לא חושבת שיש לזה קהל. הצעתי להביא לה עשרה פרקים מהטלנובלה בחינם. היא שמעה חינם והסכימה לשדר.

"כעבור כמה זמן היא צלצלה אליי. 'יאיר', היא אמרה, 'נתת לי רק עשר קלטות. מה אעשה עכשיו? יש ביקוש'. אמרתי לה שיש 115 פרקים ושהיא יכולה לקנות את כולם. סגרנו דיל ו'האישה המסתורית' הפך לסנסציה. פתאום כל ערוצי הכבלים ובהמשך גם הזכיינים של הערוץ השני, שרק התחיל לשדר, רצו לקנות ממני טלנובלות".  

את גל ההצלחה של "האישה המסתורית" המשיכה הטלנובלה "טופז", אבל דבר לא הכין את ישראל להיסטריה שחוללה ב־1992 הטלנובלה הבאה שדורי ייבא - "אנטונלה", בכיכובם של אנדריאה דל בוקה וגוסטבו ברמודס. 

"כשיצרתי קשר עם המפיק של 'אנטונלה' ואמרתי לו שאני רוצה לקנות את כל 165 הפרקים, הוא היה בהלם. אף אחד בעולם לא קנה אז טלנובלות", הוא מספר. "קניתי פרק ב־100 דולר ומכרתי לטלוויזיה ב־1,500 דולר. בעזרת 'אנטונלה' שילמתי את חובות המיליונים שאליהם נקלעתי בגלל השותפים שברחו.

"כשהטלנובלה הצליחה, החלטתי להביא את אנדריאה לישראל. בארגנטינה היא אומנם הייתה מוכרת, אבל לא הייתה סלב ולא רדפו אחריה ברחוב. כשהיא הגיעה לישראל לראשונה ב־94' היא הייתה בשוק. אנשים סגדו לה. היא הרגישה כוכבת ברמה של ברברה סטרייסנד. הטירוף הזה סביבה היה חדש לה. אני הבנתי שיש לי פה קלף חזק. ראיתי איך הטלנובלות מספקות אסקפיזם שהקהל הישראלי, במציאות של החיים פה, כל כך זקוק לו".

בהמשך הקים דורי את חברת ההפקות יאיר דורי אינטרנשיונל (כיום דורי מדיה גרופ) והיה אחראי לא רק למרבית הטלנובלות ששודרו בישראל, אלא גם להבאתם של אומנים רבים, בייחוד ממדינות דרום אמריקה. בשנת 98' לקח את אהבתו לז'אנר צעד אחד קדימה והקים יחד עם מפיקת הטלוויזיה ליאורה ניר את ערוץ ויוה, הערוץ הרשמי של הטלנובלות.

"ליאורה סיפרה לי שיש מכרז לערוץ חדש בכבלים והציעה שנרוץ על ערוץ טלנובלות", אומר דורי. "אמרתי לה שזה החלום, הפנטזיה שלי. חשבתי שיש לזה מקום למרות שכולם אמרו שזה לא ילך. הצעתי את השם 'ויוה', והערוץ תפס כאש בשדה קוצים. עד היום הערוץ הוא אימפריה ומספק טלנובלות מעולות. בהמשך גם יצרנו את הערוצים ויוה פלוס וויוה 2000".

מה דעתך על התכנים שיש בתחום הטלנובלות כיום? 
"דעתי פחות רלוונטית, העובדות מדברות בעד עצמן: ציבור רב נהנה מהטלנובלות של היום, וזה מה שחשוב וקובע. בסופו של דבר אני איש עסקים, והתוצאות העסקיות הן המכריעות".

מבין אין ספור האומנים שהבאת לארץ, מה החוויה שהכי חקוקה במוחך?
"כל מה שקשור למרסדס סוסה. היא הייתה חברת נפש שלי, אישיות מיוחדת במינה. זו הייתה ידידות אמיצה. ליוויתי אותה באירופה ובארגנטינה והבאתי אותה להופיע בארץ, עד שלצערי היא עזבה אותנו ב־2009. היא מאוד חסרה לי".

מה אתה עושה בימים אלה?
"כיום אנחנו מפיקים סדרת טלוויזיה שנצלם בארגנטינה ובמקומות שונים בדרום אמריקה ובישראל. בינואר אני מביא לישראל את יצירת המופת 'מיסה קריאולה', מהיצירות החשובות במאה ה־20, יחד עם פקונדו רמירז, בנו של היוצר המקורי. אני עובד כיום מהבית, בקצב שלי, נמצא בחיק המשפחה שלי ונהנה מהטוב שיש לחיים האלה לתת". 