מהלוטוס הלבן ועד כלבי השמורה: מצעד הסדרות הטובות של 2022

1. סמוך על סול

שם מקורי: Better Call Saul
גוף שידור: AMC (בישראל ביס, הוט, סלקום טי‏־וי ונטפליקס)

1. ניתוק

שם מקורי: Severance
גוף שידור: אפל טי־וי פלוס

לראשונה אנחנו מדרגים שתי סדרות במקום הראשון - האחת שיוצאת והאחת שנכנסת. “סמוך על סול" היא הסדרה שכבשה הכי הרבה פעמים את המקום הראשון במצעד הסדרות השנתי של וואלה! תרבות, כך שמובן שתעשה זאת גם בפעם שהיא נפרדת לשלום. “ניתוק" לעומתה עוד צריכה להוכיח את שרידותה ואיכותה לאורך השנים, אבל מה שעשתה בעונה הראשונה שלה היה פנומנלי. בהתאם, היא הסדרה היחידה שהופיעה ברשימות של כמעט כל מדרגי המצעד הזה.

לא בטוח שהעונה האחרונה של “סמוך על סול" תיזכר כטובה בתולדותיה. ללא ספק אפשר היה להקדיש פחות פרקים למבצע העוקץ נגד הווארד, ואולי גם לפרויקט השוד של ג'ין עם ג'ף. ועם זאת, היא סיפקה לאורכה שיא אחרי שיא אחרי שיא. כל וי שנדרשה לסמן הפך לקליימקס, ובכך היא מיצבה את עצמה כעונה שכוללת הכי הרבה רגעים בלתי נשכחים. 

עם סופה של הסדרה הגיע צרור ציפיות כמעט בלתי אפשרי. “סמוך על סול" נדרשה לסגור לא רק את הסיפור שלה עצמה, אלא של היקום כולו, ולעשות זאת בצלו של הסיום האהוב, הבומבסטי והמספק של הסדרה האם. למרות זאת, נאמנה לדרכה השקטה והאורגנית, “סמוך על סול" הצליחה בכך. גם אם לא כל אלמנט היה מושלם, הפרק האחרון נטה לשלמות. מבריק, יפהפה, עדין ומוחץ לב. בצורה נפלאה הוא קשר את המרדף לחופש של גיבוריה. הם תובעים מחדש את זהותם, גואלים את נשמתם ומאפשרים לעצמם להמשיך קדימה.

על פניו אין הרבה דמיון בין “סמוך על סול" ל"ניתוק". האחת דרמת פשע משפטית עם הרגליים על הקרקע, האחרת יוצאת מנקודת מבט מדע־בדיונית: מקום עבודה שבו העובדים עוברים מדי יום הליך ניתוק במוחם כשהם נכנסים למשרד, מה שבפועל מפריד לחלוטין בין חייהם האישיים לחיי עבודתם. אולם שתי הסדרות מציגות עולם שלם, מחושב, מדוקדק, לפעמים בצורה כל כך מפורטת, עד שהיא אפילו קצת מייגעת.

ברם הגדולה של “ניתוק" היא היכולת שלה לעורר מחשבה בכל רבדיה. ברמה הפילוסופית, היא מעלה שאלות על מוסר, אתיקה וזיכרון. האם זה בסדר להשליך את כל התלאות והייסורים על חצי אחד באישיותנו, בידיעה גמורה שהוא ער לכל מה שקורה לו? מהי הזהות שלנו אם חציה לא זמין לנו?

ברמת הסאטירה, “ניתוק" מציבה מראה עכורה מול התרבות התאגידית המגוחכת והמאוהבת בעצמה. מחדדת כיצד, בהינתן האפשרות, התאגיד יכביד את ידו ויקשיח את לבו כלפי עובדיו.

הנקודות האלה מגולמות ביצירה מפליאה בעושרה, ביופיה וביכולתה לאזן בין מה שמצחיק למה שכל כך מפחיד ועצוב בסיטואציה הזו. על אף הדיכוי המובנה במצבם, גיבוריה, בראשותו של מארק, הם לב פועם שהושתל במכונה תאגידית קרה - ובמטאפורה הזו הלב הוא שדוחה את הגוף ולא להפך.

העולם השלם שהיא בוראת הוא זה שמאפשר ל"ניתוק" לספק לבסוף את אחת החוויות הטלוויזיוניות המדהימות של השנה. פרק אחרון מסעיר שהותיר אותנו חסרי נשימה לאורכו, ובסופו רק ייחלנו לכך שהעונה השנייה תגיע בהקדם האפשרי. 

3. הלוטוס הלבן

שם מקורי: The White Lotus
גוף שידור: HBO (בישראל ביס, הוט וסלקום טי־וי)

בהרבה מובנים “הלוטוס הלבן" לא משנה הרבה מהנוסחה המנצחת של העונה הראשונה. גם הפעם, הרעיון של מוות שמרחף מעל בלי שנדע את זהות המנוח או הרוצח, אם ישנו כזה, חושף את העצבים וטוען הכל בפרנויה. כל מה שלנגד עינינו רק נראה כדרמת יחסים שנונה וסאטירית על מערכות יחסים של אנשים עשירים ועל הפוליטיקה של סקס, אך הוא יותר מזה. הוא עניין של חיים ומוות. 

מיליונים התגייסו לנחש מי ימות בעונה השנייה, כי הדמויות שורטטו בצורה כל כך טובה, כי הממשקים ביניהן נרקמו בצורה כה משכנעת וכי היה בהן משהו נכון, אנושי, אמיתי. תנודות מרירות־מתוקות על הספקטרום של מעורר החמלה - מהפתטי ועד לנוגע ללב, לפעמים בו זמנית.

בסופו של דבר, “הלוטוס הלבן" לא מסתירה את השקפתה העכורה על מערכות יחסים, זו שבמסגרתה יש אתנן לאהבה ודמי כופר לקארמה. אולם היא גם מספקת רגעים קתרטיים. במובן מסוים העונה השנייה היא מבחן רורשך: צופה אחד יכול לאבד את האמון באהבה ואחר יסבור שהיא מאששת את עוצמתה. הציניות זורמת ב"הלוטוס הלבן" כמו ביוב מתחת לרחובות הציוריים, הרומנטיים של טאורמינה.

בעונה שעוסקת כולה במערכות יחסים, כל גילוי של אהבה או הבטחה לה נראה מוכתם, וכל סוף טוב נדמה כמו התחלה של משהו לא בריא. אבל גם ההפך הוא הנכון. למרות כל הנימות המרושעות הרוחשות, יופי רב צומח בקביעות מהסחי. האופן שבו הסדרה מפגינה את זה, כורכת ניגודים זה בזה עד שהם בלתי ניתנים להתרה, הוא חלק ממה שהופך אותה למרתקת ומבריקה כל כך.

4. נערות דרי

שם מקורי: Derry Girls
גוף שידור: ערוץ 4 הבריטי (בישראל בנטפליקס)

הצלחת הענק של “נערות דרי" עזרה לה לגייס הופעות אורח מרשימות ומשמחות בעונה השלישית והאחרונה שלה, אבל עם כל הכבוד לאורחים, “נערות דרי" עשתה את שלה בזכות שחקניה הקבועים.

הבנות עצמן מצוינות, לא מהססות לגלם בגופן את המאפיינים הכי קיצוניים של דמויותיהן, כמו הפרצופים האלסטיים של ארין (סרשה־מוניקה ג'קסון) או דרמטיות היתר המתמדת של קלייר (ניקולה קוכלן, “ברידג'רטון"). כל אחת מהבנות מביאה טעם אחר לחיבור הכובש ביניהן.

במשך רוב רובו של הזמן העונה הזו נפלאה, כולל בפרק האחרון. היא כוללת רגעים שיכולים להישלח מיידית לפנתיאון, כמו המופע של הנערות בגרסה המקומית שלהן ל"כוכבים בעיניים" והתחרות שזכו לה מצד ג'ני ג'ויס והמיניון שלה, המתגלה כבעלת קול מלאכי; או הרגע שבו הדוד קולם (קווין מקאליר) מתגלה לראשונה בעונה. הוא היה מין נשק סודי של “נערות דרי" כבר מאז תחילת דרכה, ומה שכל כך מעולה הפעם הוא שהבנות עצמן מכירות בו ככזה ונעזרות בו, בסצינה שהיא אחת הקורעות ביותר בכל הסדרה. 

חסרונה המבאס של קלייר (קוכלן, שאילוצי הלו"ז ב"ברידג'רטון" גרמו לה להחמיץ את מרבית העונה) מאפשר לחבורה הבוגרת של הורי הבנות לזהור. היא מגיעה לשיא בפרק החמישי והמושלם, שהקאסט הצעיר נפקד ממנו כמעט לגמרי. במסגרתו ההורים יוצאים לפגישת מחזור של התיכון שלהם, והאמהות נזכרות בעברן המשותף והפוחח (שמצדיק ספין־אוף בפני עצמו). בכך מעגנת “נערות דרי" את הנצחיות שלה. לא מדובר רק בנערות דרי של שנות ה־90, אלא בכל הנערות של כל הזמנים.

5. תחנה אחת עשרה 

שם מקורי: Station Eleven
גוף שידור: HBO מקס (טרם הגיעה לישראל)

הדרמה הפוסט־אפוקליפטית על פי ספרה של אמילי סנט ג'ון מנדל עוקבת אחר מספר דמויות שחייהן נקשרו זו בזו לפני מחלה שקטלה את רוב אוכלוסיית העולם, וכן במהלך פריצת המגיפה.

קירסטן, שהייתה ילדה־שחקנית כשהמגיפה פרצה, היא שחקנית גם בבגרותה (מקנזי דיוויס, “קוד שרוף", “מראה שחורה") במסגרת “הסימפוניה הנודדת", חבורה של שחקנים ומוזיקאים שמסתובבים מקהילה לקהילה מסביב לאגם מישיגן ומעלים הצגות של שייקספיר.

גם הספר וגם הסדרה הם פאזל שמצטרף ככל שהיצירה מתקדמת. ההבדל הוא בגודלי החלקים. בספר הם גדולים ואחידים יותר, ובסדרה, לאורך לא מעט פרקים, הם בעיקר שברירי שברירים.

הסדרה משנה לגמרי המון פרטי עלילה מהמקור הספרותי, ורוב ההחלטות האלה - על המסך בלבד - חכמות ומתבקשות. הן מקנות לסיפור אניגמטיות יפה, לירית ומושכת, שללא ספק דורשת מהצופים אורך רוח לנוכח רגעים לא מאוד קוהרנטיים לאורכה. אבל היא כל כך שווה את זה. גם בפרקים הכי עמומים מגיעה סצינה עזה שמועכת את החזה. 

ככל שהיא מתקדמת והתמונה מתחילה להתבהר, פתאום ניכר עד כמה היא יפה ומלאת חסד. פתאום ברור עד כמה היא שלמה. איך כל פרט בה, אפילו זעיר ושולי מפרק מוקדם, יכול להפוך כבדרך אגב לקו עלילה בלי שאפילו נקשר בין הדברים. בעולם שבור שמלא באנשים שבורים, “תחנה אחת עשרה" מנטרלת נפיצות כמו חבלן, מרגשת עד דמעות במובן הטהור והמזכך של המילה.

6. המטופל

שם מקורי: The Patient
גוף שידור: FX בהולו (בישראל בדיסני פלוס)

קונספט של טיפול פסיכולוגי הוא מכרה זהב עלילתי שהז'אנר הטלוויזיוני כורה ממנו כבר שנים. “הסופרנוס" ו"בטיפול" הן הדוגמאות היותר מוצלחות לשלל. לכאורה זו עבודה תסריטאית קלה - דמות שנשאלת שאלות ומדברת על עצמה היא דרך פשוטה ביותר להעביר לצופים מי היא ומה היא רוצה, מתוך הנחה שהיא דוברת אמת ומשוללת מניע נסתר, כי המפתח הבסיסי ביותר במנגנון הזה הוא אמון. 

“טיפול מוצלח מצריך סביבה בטוחה הן למטפל והן למטופל" , אומר ד"ר אלן שטראוס (סטיב קארל) לסאם פורטנר (דונל גליסון), רוצח סדרתי שכלא אותו בביתו מתוך מטרה שיסייע לו להפסיק את מסע ההרג, אבל אין שום דבר בטוח ב"המטופל". להפך. הטיפול הפסיכולוגי שבבסיסה מתדלק דרמה הופכת קרביים שלא מעניקה לאף אחד מהמעורבים רגע אחד של שלווה, ודאי שלא לצופים. 

כתיבה כזו היא לא עבודה קלה כלל אלא מלאכת מחשבת של צורפות בידי אומן (במקרה הזה אומנים, ג'ואל פילדס וג'ו ווייסברג, “האמריקאים"), שנוצרה מתוך חיטוט והבנה של צרכים אנושיים בסיסיים וטעינתם בתפניות, כשלים ומכאובים שיוצרים חוויית צפייה מטלטלת ומרתקת כאחד. 

בעידן של צופים שבעים ולמודי טלוויזיה, קשה מאוד ליצור תחושת דריכות תמידית, שכל דבר יכול לקרות בכל רגע נתון, וכמעט בלתי אפשרי לבנות עלילת מתח אפקטיבית שמצליחה להימנע מגלגולי עיניים במהלך הצפייה.

“המטופל" עושה כמיטב יכולתה כדי לנווט בין מכשולי חוסר האמינות, אבל אפילו הנקודות החלשות ביותר בתסריט שלה מתוגברות על ידי תצוגות משחק עוצמתיות של קארל ושל גליסון, שאין שום שבח בעולם שלא מגיע להם.

קארל לא זר לדרמה כבדה ונוגעת ללב (“ילד יפה"), אבל נדמה ש"המטופל" היא כלי קיבול מדהים עבורו, שמבטא עליית מדרגה בהפגנת היכולות שלו, והניואנסים שהוא מצליח להגיע אליהם פשוט מעוררי השתאות וכבוד.

לא היה דיבור מיוחד בספֵירה הטלוויזיונית על “המטופל" לפני שעלתה, וזה אולי מה שהפך את הנחיתה שלה למרעידה ומפתיעה כל כך. זו סדרה קצרה, קטנה ולא מאוד מעניינת מבחינה ויזואלית, אבל דווקא בגלל זה היא מהווה את ההוכחה האולטימטיבית לכך שגם בעידן של אין ספור שעות תוכן, פלטפורמות צפייה ותקציבי ענק, כל מה שצריך בשביל ליצור טלוויזיה מופתית זה פשוט שני שחקנים ותסריט.

7. הדוב

שם מקורי: The Bear
גוף שידור: FX בהולו (בישראל בדיסני פלוס)

“הדוב" לוקחת את כל המיתוסים על מטבחים נוצצים ומפרקת אותם כמעט מהסצינה הראשונה. המטבח הוא שדה קרב במלחמת הישרדות, אבל גם מלחמה על תפיסת עולם.

הגיבור, כרמי (ג'רמי אלן ווייט), הגיע מעולם של שלמות ביצוע, מסעדת שף יוקרתית בניו יורק. עובדיו שייכים לעולם של “חנויות אמא ואבא", מקומות קטנים ושכונתיים שבהם השכונה, הקומבינה והכבוד הם השולטים - וילדים מפונפנים ממסעדות יוקרה צריכים להרוויח את הערך שלהם כמו כולם.

עם שמונה פרקים ששבעה מתוכם לא עולים על חצי שעה, “הדוב" נעה בעוצמה מתפרצת מקונפליקט לקונפליקט, מוויכוח לוויכוח, קצב מסחרר שלא משאיר רגע של מנוח. כלפי חוץ כרמי נע בין אסון לאסון - אספקה לא נכונה, צוות לא מחובר וממורמר, מכשור וציוד שמתפרק כמעט מאליו - אבל המלחמה האמיתית שלו נעשית כלפי פנים.

התקף חרדה תמידי מאיים להשתלט עליו ולגרום לו לעצור ולהכיר בעוצמת הטרגדיה שחווה, התאבדות אחיו, וכנגדו הצורך להמשיך לנוע, לצעוק ולבשל כדי לא להתפרק. להחזיק בפנטזיה עוד קצת, באהבה הגדולה לאח גדול נערץ, במזללה שטלטלה את משפחתו שוב ושוב, במורשת של מקום קטן ושברירי בתוך אוקיינוס אדיר שעלול לבלוע אותו.

לצד הקצב הסוחף, ההישג המרשים ביותר של היוצר כריסטופר סטורר (“ראמי"), שגם ביים חמישה מתוך שמונת הפרקים, הוא האופן שבו הסדרה מצליחה לאפיין ולאבחן כל אחד ואחת מגיבוריה בזמן מסך קצר יחסית, ולהפוך אותם לאנשים שמחממים את הלב כמו אוכל מנחם. הכל מתנקז לצמד פרקים אחרון מדהים באפקטיביות שלו, בבומים שהוא שולח לכל איבר בגוף.

8. העיר הזאת שלנו

שם מקורי: We Own This City
גוף שידור: HBO (בישראל ביס, הוט וסלקום טי־וי)

במהותה “העיר הזאת שלנו", המיני־סדרה של דיוויד סיימון על מעלליהם האמיתיים של שוטרים מושחתים ביחידת עילית בבולטימור, היא המשך עלילתי ישיר למגנום אופוס של היוצר, “הסמויה". היא גם ממחישה שדבר לא השתנה מאז מה שראינו לפני 20 שנה. ולמה שישתנה?

אם יש משהו שהסדרה ההיא לימדה אותנו הוא שהשחקנים אולי מתחלפים, אבל המשחק נמשך. יותר מזה, הידיעה הזו מבהירה שגם “העיר הזאת שלנו" לא תשנה דבר.

כי למרות אור השמש ששוזף את המעשים לעין כל, ולמרות הרצון הטוב של לא מעט אנשים, רובם מרשויות פדרליות אך חלקם אפילו מתוך בולטימור עצמה - המערכת שבתוכה הם פועלים והתהליכים שמוכתבים להם ממש מראש הפסגה, הם כאלה שלעולם לא יאפשרו להם יותר מניצחונות קטנים, נקודתיים.

וממש כמו “הסמויה", גם “העיר הזאת שלנו" פועלת במנעד שבין הידיים המורמות בכניעה לבין הזרועות הפשוטות לצד הגוף בחוסר אונים. היא משלבת בין קורקטיות יבשה לליריות אנושית ומפיחה חיים מתסכלים, מחמיצי לב, בכתבי אישום תכליתיים ובלשון המשפטית העניינית. היא מתארת עיר שתושביה איבדו כל אמון במערכת שאמורה להגן עליהם.

הפער שבין “הסמויה" לבין “העיר הזאת שלנו" הוא לא רק תמורה בנטיית הלב של סיימון, לא רק התפכחות, אלא מעין מנשר־הוכחה לכך שמערכת מנוונת נידונה להמשיך להתנוון, דריכה במקום היא הליכה לאחור.

9. כלבי השמורה

שם מקורי: Reservation Dogs
גוף שידור: FX (בישראל בדיסני פלוס, העונה השנייה תגיע בהמשך)

אחת התופעות הבולטות של השנים האחרונות בטלוויזיה בכלל, ובפרט בזו האמריקאית, היא כניסה לנישות קטנות ואינטימיות. “אטלנטה", “ראמי" ו"מומחה לכלום" הן כולן סדרות שמוקד התרחשותן סובב תא קטן: שכונה, משפחה, קהילה. מה שבעבר היה הנטייה הקלאסית של עכברי הכפר שיוצאים לטעום את העיר הגדולה, התהפך.

הסיפורים שלהם, פיסות החיים הקטנות והמינוריות לכאורה, הופכים בזכות כתיבה רגישה ומיקוד חכם למעטפת מרגשת ונוגעת ללב, ומאירים סוגיות חברתיות ותרבותיות גדולות הרבה מעבר לסך הסיפור הקיים. “כלבי השמורה" מתאימה כמו כפפה לז'אנר הזה, עם סיפורם של ארבעה מתבגרים משמורת ילידים באוקלהומה, שחלומם הגדול הוא לאסוף מספיק כסף כדי לעזוב את “החור" שבו גדלו ולעבור לקליפורניה.

אלא שככל שהעלילה מתפתחת, גם “כלבי השמורה" עוברת שינוי. היא מרחיבה את הפוקוס אל מעבר לארבעת גיבוריה, שטרגדיה גדולה קושרת אבל גם מפרידה ביניהם. בחלקה השני של העונה הראשונה ובהרחבה רבה יותר בעונה השנייה, היא חושפת אותנו לדמויות האחרות בשמורה. אלו שהיו פעם צעירות ועמוסות חלומות כמו הצעירים שלהם, ושלל אירועים ותפניות הובילו אותן לחיים “קטנים" לכאורה במקום נידח ומרוחק.

היכולת הזו לחבר את פסיפס הסיפורים והרגעים, היפה, המכוער, המוזר והטיפשי, הופך את “כלבי השמורה" למסע שככל שהוא נמשך כך הוא הופך ממכר יותר. דמויות שנראות במבט ראשון ביזאריות או שוליות, הולכות ותופסות מקום נרחב יותר בזכות כתיבה ומשחק משובחים, וכולן יחד דוחפות את החבורה הצעירה לבחון את חלומותיה. תהליך שמגיע לשיאו בפרק סיום מרגש ויפה במיוחד של עונה נפלאה. 

10. התעשייה

שם מקורי: Industry
גוף שידור: HBO (בישראל ביס, הוט וסלקום טי־וי)

לאורך העונה הראשונה רוויית הטוויסטים שלה, “התעשייה" לא התעלתה באמת, אבל בדיעבד מתברר שהיא רק סללה את הדרך לעונה שנייה אמוציונלית, לופתת, מעודנת ומורכבת, שבמהלכה הפכה לאחת הסדרות הטובות בטלוויזיה. 

אחד האלמנטים הבולטים ביותר בסדרה, העוקבת אחר קבוצה של סוכני מניות טירונים בסניף לונדון של בנק השקעות, הוא האופן הבוטה שבו היא מתארת צריכת מין וסמים. הם הרי צעירים שרוצים לכייף, לא? אך מה שהיה ברור כבר אז ומובהר ביתר שאת בעונה השנייה הוא שמדובר בניסיונות לשכך כאבים.

לכן מה שמרגש כל כך בעונה השנייה הוא הניסיון של כמה מהדמויות להתפכח, להיות טובות יותר. כמה טוב אתה יכול להיות כשאתה עובד במקום שמבקש לטפח את התכונות הרעות ביותר שלך, וכשהתזכורות לכל החרא שעשית ניצבות מולך בדמויות אדם? בכל זאת הם מנסים, מייצרים מאבק קטן בין האור לחושך שחורג גם מהגבולות שלהם עצמם ומצליח לגעת גם באחרים. 

מה שמגביר את העוצמה והיופי של ההתנקות הזו הוא האיפוק ש"התעשייה" נוקטת. את התכליתיות שבה היא מתארת רכישה ומכירה של מניות, היא מחילה גם על הרגעים האלה.

במקום כמו קומת המסחר, ציניות היא שריון הכרחי, כנות משמעה הפגנת חולשה. כך שהתהליכים האלה בהכרח מתרחשים וגועשים בעיקר בקרבי הדמויות, תוך ניסיון שלהן לא לאפשר לזה לגלוש החוצה ולחשוף אותם. אבל כמובן, אין להם ברירה אלא להישיר מבט אל הדברים שהם מנסים להדחיק, והתוצאה לא פעם חונקת בגרון.

מדרגים נוספים: עופרי אטרצ'י, בן בירון, נדב מנוחין, עמית סלונים ונעמה רק.