לפני 40 שנה בדיוק הגיח למסך הטלוויזיה החינוכית קיפי, הקיפוד המפורסם בישראל וגיבור הסדרה “רחוב סומסום", שהפך לחלק בלתי נפרד מהתרבות הישראלית יחד עם דמויות כמו מוישה אופניק, אריק ובנץ, עוגיפלצת, קרמיט הצפרדע, כרובי ודפי. אלא שהסדרה “רחוב סומסום" נולדה בכלל בארצות הברית ב־1969 בשם Sesame Street כסדרת טלוויזיה שמכינה ילדים לבית הספר. הקונספט האמריקאי שילב סרטי אנימציה, סרטונים קצרים, מערכוני בובות, סצנות רחוב ושירים. בישראל (כמו בעוד 50 מדינות בעולם) שודרה הסדרה בגרסתה האמריקאית (המתורגמת לעברית) החל מנובמבר 1971 ונקראה “רחוב ההפתעות".
בשנות ה־70 וה־80 השקיעה הטלוויזיה החינוכית משאבים בפיתוח תכנים מקוריים לילדים, כשעם סדרות הדגל שלה נמנו “פרפר נחמד", “הילדים משכונת חיים", “רגע עם דודלי" ו"הבית של פיסטוק" שזכו להצלחה. כחלק מהמגמה הזו, בשנת 1981 הוחלט, בשיתוף פעולה עם ההפקה האמריקאית של Sesame Street, על יצירת הפקה ישראלית שתותאם בתכניה ובבובותיה לקהל הישראלי. מי שיצרה והפיקה את הגרסה הישראלית היא רות בן שאול, כשעם הכותבים נמנו יהונתן גפן, אבנר כץ, איציק ויינגרטן ואילנה לופט. הבמאית הייתה רינה פפיש.
“הרעיון של המחלקה הבינלאומית של ‘רחוב סומסום’ בארצות הברית היה לקחת את הפורמט למדינות שמעוניינות בו וליצור ‘רחוב סומסום’ משלהן, שמתאים לתכנים התרבותיים והחברתיים של אותה מדינה", מספרת פפיש. “לכל קטע בתוכנית יש מטרה חינוכית, ולכל מדינה יש סדרי עדיפויות משלה. לנו, בישראל, הסיפור הזה התאפשר הודות לאיש העסקים רון לאודר, שנתן תרומה מכובדת לטלוויזיה החינוכית כדי לייצר גרסה ישראלית של ‘רחוב סומסום’. הפיילוט של הסדרה יצא בדצמבר 1982. הייתי אז בחודש תשיעי, והבת שלי, דניאלה ספקטור (המוזיקאית – ד"פ), יודעת תמיד שהיא וקיפי נולדו יחד. כשנחתם ההסכם עם הטלוויזיה החינוכית, נסענו כצוות לניו יורק למשרדי ‘רחוב סומסום’ ועברנו סדנה על איך בונים את הסדרה ההיברידית הזו, איך יוצרים את התכנים ואיך מאזנים בין הכל".
לפי פפיש, הצעד הראשון בעבודה על הגרסה הישראלית היה יצירת התפאורה. “התפאורן ואני הסתובבנו בארץ וצילמנו צורות התיישבות, והוא בעצם הכניס את הכל לתוך הסט, חלק ברקע וחלק מקדימה", היא מספרת.
“קיבלנו לתסריטים של ‘רחוב סומסום’ מעין דף מסרים של בערך 1,000 נושאים שנקבעו על ידי פסיכולוגים ומחנכים, והיינו צריכים לזרום עם הצרכים החינוכיים ולהתאים אותם לישראל", מסביר הבמאי מוטי אבירם, שביים את “רחוב סומסום" מהעונה השלישית ועד אמצע שנות ה־2000.
לצד הדמויות האמריקאיות שאומצו בגרסה הישראלית כמו עוגיפלצת, אריק ובנץ, קרמיט ועוד, היו גם דמויות שנוצרו במחוזותינו, בהן קיפי בן קיפוד, קיפוד ורוד שקוציו כתומים, ולובש מכנסי ברך ירוקים וכפפות אדומות, כשבנדנה בצבע בורדו כרוכה סביב צווארו, והוא נועל נעלי בית חומות משובצות, שהפכו במרוצת השנים למותג “נעלי קיפי". הבובה של קיפי, שנועדה לשמש כמקבילה הישראלית ל“ציפורת" (“ביג ברד") מהגרסה האמריקאית, עוצבה בידי אבנר כץ, ששיחק בסדרה את בעל בית הקפה הסמוך. “רות בן שאול קיימה כנס גדול והזמינה לשם אנשים מכל תחומי היצירה, כולל תסריטאים וטאלנטים", משחזרת פפיש. “היה מעין סיעור מוחין, ואחד הנושאים שדנו בו הרבה היה הדמות הישראלית שתהיה המקבילה ל’ביג ברד’. הרעיון של הקיפוד היה שהוא בעצם כמו הצבר הישראלי, עוקצני מבחוץ ורך מבפנים. אבנר כץ צייר את הדמות של קיפי. יש ויכוח שעד היום לא הוכרע בין יהונתן גפן לאבירמה גולן על מי מהם עלה ראשון על הרעיון של הקיפוד. אבנר כץ יצר את הבסיס לדמות שנכנסה מהר לפנתיאון הישראלי".
מי שנבחרה לגלם את דמותו של קיפי (בין השנים 1983־1987) הייתה שרי צוריאל, אז שחקנית תיאטרון בתחילת דרכה. “הייתי שחקנית צעירה שהחלה לשחק בהצגות ילדים, אבל לא הייתי מפורסמת בכלל, וחברה אמרה לי שעושים אודישנים בטלוויזיה החינוכית והציעה להכניס אותי לרשימת הנבחנים", משחזרת צוריאל. “קפצתי משמחה. עשיתי אודישן ראשון שהיה טוב, אבל אמרו לי לעבוד קצת על הקול, והלכתי הביתה מבסוטית. זו הייתה הפעם הראשונה שלא שיחקתי בקול שלי. יום למחרת הוזמנתי לבוא לאודישן שני. ביום שישי קיבלתי טלפון מרינה פפיש שאמרה לי שהם הולכים עליי, אבל הסבירה שיש להם בעיה עם ההפקה האמריקאית שרצתה בחור נמוך לגילום הדמות של הקיפוד ולא בחורה גבוהה. ההפקה הישראלית ביקשה אישור לשלב אישה גבוהה, ולאחר שהאישור התקבל – יצאנו לדרך. לא הכרתי את ‘רחוב סומסום’ בגרסה האמריקאית. אני זוכרת שנכנסתי לאולפן וראיתי את התפאורה שבנו לצילומים של ‘רחוב סומסום’, וכולם קמו לקראתי והסתכלו עליי בפליאה. אחרי המון זמן הבנתי שכנראה איזה 50 איש נבחנו לתפקיד הזה, ואני נבחרתי".
מה חשבת על התפקיד?
“התסריט היה מעולה, אבל הבעיה שלי הייתה להיכנס לתוך בובה. הבובה הייתה כבדה, הנעליים היו עצומות ולא יכולתי לנשום. אני זוכרת שאחד המנהלים ניגש אליי ואמר לי: ‘את יודעת שקיפי יהיה סטאר ענק, אבל את לא’. הבנתי את זה, וזו לא הייתה בעיה בשבילי. חשבתי לעצמי שאם אשחק טוב – אנשי המקצוע ישאלו מי מגלמת את קיפי, וחוץ מזה זו עבודה נהדרת. הבנתי שהתנועה היא הדבר העיקרי בהפעלת הבובה הזו".
ב־13 במרץ 1983 שודר בטלוויזיה החינוכית הפרק הראשון של “רחוב סומסום". “ההצלחה הייתה מיידית", מציינת פפיש. “הטלוויזיה החינוכית הייתה בשיאה אז, ו’רחוב סומסום’ נישאה בגאון על גלי ההצלחה האלה. זכיתי לביים את שתי עונותיה הראשונות".
“מהיום הראשון שזה שודר הסדרה הצליחה, וקיפי הפך לדמות ידועה", מוסיפה צוריאל. “די מהר כולם התאהבו בקיפי. הייתה אווירה מדהימה על הסט וכולנו הפכנו לחברים טובים".
בעונה השנייה של הסדרה הצטרפה אליה דמות אייקונית נוספת, היא מוישה אופניק, בהפעלתו ובדיבובו של השחקן, המדבב והבובנאי ז’יל בן דוד. אופניק, שמרבה להתלונן, הוא מפלצת שעירה וחומה בעלת אף אדום וגבה אחת ארוכה מעל עיניו. הוא חסר בית ומתגורר בטרנטה בצבע כחול בחצר הרחוב. “כשישבנו והתחלנו לדבר על הדמות של אופניק, אז כל אחד מאיתנו כתב אפיונים לדמות, ואני פשוט ישבתי ותיארתי את בעלי וחלק מהאפיונים מתאימים לו עדיין", צוחקת פפיש.
“בשנת 1984 סיימתי את לימודיי באוניברסיטה, והיה לי חבר שהחל לעבוד בהפקה של ‘רחוב סומסום’ בטלוויזיה החינוכית", מספר בן דוד. “עשיתי אודישן והתקבלתי לגלם את מוישה אופניק. התחברתי לדמות הזו כי זו דמות לא קונפורמיסטית. אהבתי לעשות דמות שהיא אנטי ולהפוך אותה לכל כך אהובה ומקסימה. אופניק הוא חלק ממני. למדתי משחק והחלום שלי היה לעשות את מולייר על הבמה, אבל בגלל שהתחלתי לעבוד ב’רחוב סומסום’ לא יכולתי לעבוד בתיאטרון רפרטוארי כי לא יכולתי להתמסר לזה בטוטאליות כמו שנדרש ממני. היינו עובדים על ‘סומסום’ כחודשיים, חודש מנוחה ושוב עוד פעם חודשיים של חזרות אינטנסיביות ועשרה ימי צילום. נשביתי בקסמן של הבובות".
צוריאל נזכרת בחוויה מימי מלחמת המפרץ בשנת 1991: “במלחמה היינו היחידים בארץ שהרשו לנו לעשות תוכניות חיות, לז’יל בן דוד (מוישה אופניק) ולי, עם אורחים באולפן. זה מאוד עזר לילדים, וזה דבר שאני מאוד גאה בו".
החברה הישראלית
מיטב שחקני ישראל השתתפו בתוכניות השונות של “רחוב סומסום". בעונות הראשונות בלטו במיוחד מיקי קם (בתור חברה שגרה בשכונה), נתן דטנר (בתור שכן צעיר וחבר של קיפי), יונה עטרי (בתור השכנה המבוגרת), אלברט אילוז (בתור עולה חדש מצרפת), שמואל שילה (בתור בעל חנות לכלי עבודה) וחנה רוט (בתור בעלת מאפייה). את הדמויות של אריק ובנץ גילמו שלמה בראבא ויוסף שילוח בהתאמה, את כרובי גילם ישראל גוריון ואת קרמיט הצפרדע גילם אייל ברטונוב. “זו הייתה תקופה מלאת תום, וכשההפקה האמריקאית ראתה את הרצינות והמקצועיות של הפרויקט הישראלי, אז הם בשלב מסוים נתנו לנו יד חופשית, כלומר הדיבובים החלו להיעשות בארץ על ידי המדבבים הישראלים", מספרת מיקי קם. “הרחוב עצמו היה נורא ישראלי והייתה התאמה למקום, לזמן ולשעה. יש לי זיכרון מאיזה יום שהזמינו ילדים לסיור באולפן של ‘רחוב סומסום’, הם נכנסו למחילה של קיפי והתדהמה והאכזבה שלהם מזה שאין שם כלום - שברו להם את כל הפנטזיה. לדעתי אסור היה להראות להם את זה. אגב, נדבק בי הכינוי קיפי אף שמעולם לא הייתי קיפי".
“הוזמנתי לסדרה כאורח ונשארתי שם כחלק קבוע מהקאסט", אומר אלברט אילוז. “מאחר ששיחקתי עולה חדש, הקצנתי את המבטא הצרפתי שלי. החברה הישראלית כולה באה לידי ביטוי ב’רחוב סומסום’ כי היו טיפוסים מכל השכבות החברתיות של המדינה. בגלל שהיינו הרבה ביחד בחזרות, הפכנו להיות כמו משפחה והרגשנו בנוח. אני זוכר שעשו לנו סיור באולפן שבו מצלמים את ‘רחוב סומסום’ באמריקה, וזו הייתה חוויה מהממת. אהבתי שקראו לנו בשמות הפרטיים שלנו, ולכן הילדים זיהו אותי ברחוב בתור אלברט".
“עד היום אנשים זוכרים לי את המשפט ‘עוגי רוצה עוגייה!’ של עוגיפלצת", מציין השחקן דב רייזר שדיבב בסדרה את עוגיפלצת וכן את מוכר האוויר. “היה אז רק ערוץ אחד ובכל בית ראו את זה, וברגע שיצאנו עם ‘רחוב סומסום’ לאור זה תפס כאש בשדה קוצים. כל פרק עבר הגהה של חסיה ורטהיים, שהייתה האורים והתומים לעברית".
אנרגיות של חיים
“רחוב סומסום" בגרסתה הישראלית המקורית שודרה במשך חמש שנים (1983־1987) והופקו לה 65 פרקים. בפרק זמן זה התארחו בה אמנים כמו יהורם גאון, שושנה דמארי, חיים משה, שמוליק קראוס, הדודאים, גידי גוב ורותם אבוהב, אז ילדה. את שיר הפתיחה כתב עלי מוהר, הלחין יוני רכטר וביצעו גידי גוב, מזי כהן, דפנה ארמוני וילדי מקהלת צדיקוב. “זה חלק מהאג’נדה של ‘רחוב סומסום’ - לתת ייצוג למגוון החברתי בכל ההיבטים, בעיצוב, בתוכן ובמוזיקה", מסבירה פפיש. “כל האמנים רצו להשתתף בסדרה. זו הייתה סנסציה".
מה סוד הקסם של התוכנית?
פפיש: “זה דיבר לחתך רחב, גם לילדים וגם להורים. המאמץ היה שהמטרות יהיו חינוכיות, אבל שהסדרה לא תהיה רק דידקטית, אלא גם הומוריסטית".
אבירם: “הקסם הוא שאתה מתחיל להאמין שהבובות והדמויות הן באמת יצורים אמיתיים".
צוריאל: “מאחורי כל פרק עמדו עשרות מחקרים של פסיכולוגיה חינוכית. קיפי בסדרה הוא בן 4 והוא נשאר עד היום בן 4".
רייזר: “זה לא היה דידקטי, אלא הרבה מאוד הומור גבוה והמון אנרגיות של חיים. לא הבחנת שמנסים ללמד אותך באופן ישיר אלא רק על הדרך".
קם: “הקסם נבע מהעובדה שזה עסק ביחסים בין איש לרעהו, בין מבוגרים לילדים, בין ילדים לבין עצמם, ומהעובדה ששיתפו ילדים בתוך התוכנית הזו וכך הפכו את זה למשהו לכל המשפחה. זה היה מאוד ישראלי ותמים, ועל הדרך זה היה חינוכי ושם דגש על שכונה ויחסי שכנות וחברות".
לדעתכם הסדרה רלוונטית גם כיום?
פפיש: “אני בטוחה שכן. אני כבר סבתא ויש לי חמישה נכדים, אני רואה על מה הם מסתכלים, וכשאני מראה להם את התוכניות היותר נאיביות בערוצי הילדים, הם נורא אוהבים את זה".
צוריאל: “בהחלט. אני חושבת שהרבה גנים בארץ היו שמחים להראות לילדים חצי שעה של ‘רחוב סומסום’ כי אומנם האנשים לבושים קצת אחרת, אבל הרחוב הוא אותו רחוב והתכנים מצוינים ומתאימים גם להיום. ראוי שישדרו את זה כי זה עדיין רלוונטי כתמיד".
בן דוד: “’רחוב סומסום’ היא סדרה מדהימה שבנויה לילדים קטנים. הילדים הם הדור הבא, הם צריכים להגיע לבית הספר מוכנים. זה חסר היום, בייחוד מבחינת התוכן. זה בעייתי לדעתי ששמים את הילדים מול מסך ולא מייחסים חשיבות מעמיקה לתכנים שיכולים להכין אותם לחיים".
רייזר: “הורים שהם כבר בני 40 פלוס והיו הילדים של אז - מספרים לי שהם מייחלים להחזרת ‘רחוב סומסום’".