"המלכים של יוהנסבורג", עונה 1 + 2, נטפליקס
הדבר העושה סדרת פשע דרום־אפריקאית למעניינת במיוחד הוא שאינה אמריקאית. גם לא אנגלית. העבריינים, ובעצם כל המשתתפים, מתלבשים בטעם שבכל מדינה מערבית נחשב לא פחות מנורא. הם באים לא מ"הפרוג'קטס" אלא מעיירות שכוחות אל המפוזרות ברחבי הסוואנה האפריקאית. קוראים להם מוחומטסי ופומזי וטלוטלו.
האנגלית שלהם תקנית, לא בולעת מילים ומשנה אותן לסלנג של רחוב, וכשמתחשק להם הם מדלגים בלי להניד עפעף אל שפת הזולו, ובחזרה לאנגלית, ושוב זולו, הכל לפי העונה ומצב הרוח. ותוצאת כל אלה גם יחד, בתוספת עלילה מוצלחת כמו שתסריטאים דרום־אפריקאים מיומנים בה, היא סיבוב תרבותי מרענן בסביבה לא מוכרת בדרך כלל.
מו (מוחומטסי) מסירה, חבר בכיר במשפחת הפשע מסירה, משתחרר מעשר שנות מאסר. בינתיים אשתו התחתנה עם אחיו, בנו מתנכר אליו, אבל עסקי הפשע של המשפחה משגשגים. מו רוצה לחזור למוטב אבל הרחוב - ומשפחתו - לא מרפים ממנו.
ובנוסף רובצת על המשפחה קללה על־טבעית בדמות שד שנכנס בהם. וככה יוצא שמו, בדיוק כמו מייקל קורליאונה שחשב שהוא יוצא מכל הביזנס המלוכלך, נמשך בידי הרעים בחזרה פנימה למלחמה על החיים ועל המוות.
כאמור הסדרה - לפחות בעונתה הראשונה - כתובה היטב ובהחלט שווה צפייה. בעונה השנייה, מה שבדרך כלל קורה כשתאוות הכסף משתלטת, קצת נגמר האוויר ליוצרת שונה פרגוסון. המבטים הופכים רבי־משמעות יותר, השתיקות נעשות ארוכות יותר, השד - בת ים דווקא - מקבל יותר זמן מסך, דמויות חדשות נוספות, והסך הכל הופך לסלט לא לגמרי טעים. ובכל זאת, שווה לראות.
# לראות או לוותר: עונה ראשונה לראות. עונה שנייה לראות עם שלט ביד ואצבע על הפאסט פורוורד.