ארבעה ימים אחרי הטבח הנורא בתושבי שכונת "מישור הגפן" באופקים, שבמהלכו נרצחו 39 אזרחים ושוטרים בידי מחבלי החמאס במסגרת מתקפת 7 באוקטובר, ושלוליות הדם עוד נקוו ברחובות וחלקי גופות היו מוטלים פה ושם - לא היה מי שיאסוף אותן ביד חומלת, ינקה את הרחובות וינסה להשכיח את המראות. התושבים, שחלקם איבדו קרובים אהובים נגד עיניהם, פונו בבהילות באישון לילה למלון בים המלח.
פסיכולוגית מתנדבת, אחת מקבוצת מטפלים מהמרכז שהגיעה לתת יד במוצאי שמחת תורה במלונות שבהם נקלטו הניצולים מהעיר ונשארה שם מאז, פנתה בבקשת עזרה. התברר שתושבי אופקים לא נכללו ביישובים שפונו, ולכן שהייתם של ניצולי שכונת מישור הגפן לא מומנה על ידי המדינה. תורמים נדיבים שילמו על השהות למשך שבוע, אבל הכסף אזל.
קנצלר גרמניה מכחיש את הטענות: "ההאשמות על 'אמברגו נשק שקט' נגד ישראל לא נכונות"
חטא לתפקידו: ביום כיפור ניר דבורי צריך לבקש מכולנו סליחה | מיקי לוין
מכיוון שאיש ממוכי הטראומה שחוו את הזוועות לא היה מסוגל – לא נפשית ולעתים גם לא פיזית - לחזור לביתו, בטח כשהמראות הקשים עדיין נוכחים בכל פינה, פנו הפסיכולוגים בתחנונים למדינה, שתיקח אחריות. אף אחד לא הקשיב, אף אחד לא נתן מענה. כפי שיקרה שבועות וחודשים רבים קדימה, עוד אנשים טובים פתחו את ליבם. הכניסו את היד לכיס. סייעו. נכנסו לוואקום.
חודש אחרי האסון שוחחתי עם נויה אליאסי, מפונה משדרות, שהייתה כמעט יומיים בממ"ד עם התינוק שלה, בעלה וסכין שלוף, ונאלצה לברוח לתל אביב בכפכפים, תיק עם חיתולים ובגדים לילד. היא הייתה שבורה. כעבור חודש המדינה העבירה לה ולשאר המפונים 1,000 שקל לנפש, ועם זה היו צריכים להסתדר. את המשכורת החודשית, שהייתה אמורה להיכנס לבנק, הבוס שלה עיכב. "הוא אמר שעד שהממשלה לא תאשר את תוכנית הפיצוי, הוא לא יכול לשלם לי. הסברתי שאנחנו צריכים עכשיו כל שקל. הוא אמר: 'אין מה לעשות'".
היה מה לעשות. ועוד איך. אבל דבר כמעט לא נעשה. ואלו רק שתי דוגמאות מבין אלפי המחדלים האזרחיים שבהם נתקלו תושבי ישראל בשנה שחלפה מאז 7 באוקטובר - היום שבו קרסו לא רק מערכות צה"ל, והערכות המודיעין וקונספציית הביטחון, אלא גם השירות הציבורי בישראל. ובעוד המערך הביטחוני השתקם מאז באופן מעורר השתאות, המענה האזרחי שאמור היה לנסוך מעט ביטחון בתושבי המדינה מקרטע הרחק מאחור, וחלקו עדיין מתפקד בקושי.
ככל שנקפו החודשים התווספו עוד ועוד כשלים לרשימה הארוכה שכותרתה: התפקוד הכושל והטיפול החסר של המדינה בציבור שחווה טראומה בלתי נתפסת. עד היום הזה ממש, אזרחים בדרום ובצפון שנפגעו או פונו עדיין לא מקבלים את מלוא הסיוע הכלכלי והנפשי הדרוש להם. החזקים שורפים את חסכונותיהם, החלשים נאלצים להילחם בבירוקרטיה, ברגולציה, בחוסר מקצועיות ובאטימות לב.
הסתכלות רטרוספקטיבית על קריסת השירות הציבורי מעלה שאלות קשות על היערכות מדינת ישראל למצבי חירום עתידיים ועד כמה אזרחי המדינה יכולים לסמוך עליה. לא רק המומחים מותחים ביקורת על התנהלות המערכת, אלא גם בכירים מתוכה שחוו על בשרם את התפקוד הלקוי בזמן אמת. זהו סיפור עצוב, מקומם ומרתיח על מדינה שלא רק זנחה את אזרחיה לגורלם בבוקר שמחת תורה תשפ"ד, אלא ממשיכה לעשות זאת כמעט בכל יום שעובר. בין הפקרה להפקרות.
עובדים במרץ או ממתינים להנחיות
"מה שעשה את ההבדל בהתנהלות המשרדים הממשלתיים בימים הראשונים לאחר האסון היה אם בראש אותו משרד עמדו מנכ"ל והנהלה מקצועיים - או מינויים פוליטיים". למשפט הזה אחראית עו"ד ריטה גולשטיין־גלפרין, ראש התוכנית לרפורמות בשירות הציבורי במכון הישראלי לדמוקרטיה, ואין אדם אחד במדינה שלא יסכים עם הקביעה הזו. המשפטים הבאים אולי כבר ירימו כמה גבות: "במשרדים של ש"ס: - משרד הפנים, הדתות, הרווחה והבריאות - היו מנכ"לים שבאו לעבוד. במשרדים רבים אחרים היו מינויים פוליטיים של אנשים שלא היה להם מושג איך עובדת ממשלה, איך אפשר להניע כסף ממקום למקום, איך ניתן להוציא מכרזים מהירים ולקצר תהליכי רכש וניוד עובדים.
"עד שנציבות המדינה, הגוף האחראי על השירות הציבורי, התחילה להזיז את עצמה, לקח הרבה זמן ודברים נסגרו בשיחות בין מנכ"לים", היא מסבירה. "מי שידע איך להתנהל, התחיל לעבוד. מי שלא היה מקצועי, חיכה להנחיות הנציב שלא הגיעו. היו מנכ"לים שלא עשו הערכות מצב, לא ב־8 ולא ב־9 באוקטובר. ומכיוון שלא היו הנחיות ברורות של נציבות המדינה, כמו מהיכן עובדים (מהמשרד או מהבית), או מי מתייצב במלונות בים המלח ומי נשאר במטה, היו עובדים שלא עשו כלום והיו כאלה שעבדו 24/7. מנהלים מקצועיים רתמו את העובדים שלהם, אבל המערכת בכללותה לא עבדה.
"בואי ניקח לדוגמה את המלונות", ממשיכה עו"ד גולשטיין־גלפרין. "הגיעו לשם המון מתנדבים שהסתובבו מאדם לאדם ואספו נתונים, מהיכן כל אחד הגיע, כמה ילדים, גילים, עיסוק. זה תפקידה של המדינה. אנשים מטעם עצמם לא אמורים למפות צרכים, להבין אילו זכויות מגיעות להם ובאיזה קושי הם נתקלים. דווקא כשסוף־ סוף הגיעו נציגי המדינה - נוצר כאוס. הגיע מישהו ממשרד הבריאות כדי לאסוף מהניצולים פרטים, ואחריו מישהו ממשרד הרווחה, ואז ממשרד הבריאות וממשרד הפנים – וכולם אוספים את אותם נתונים. משרדי הממשלה לא דיברו אחד עם השני, כל משרד עשה את התשאול מהתחלה. לא הייתה מערכת שאיגדה את הנתונים לתוך מאגר אחד ואפשרה את הפילוח שלהם לפי צורכי המשרדים השונים".
גם בשגרה אין שיתוף נתונים בין משרדי הממשלה, זה לא חדש.
"אבל במצבי חירום זה אקוטי. עוד קושי בלתי נתפס היה שלאנשים לא היה ברור מהן הזכויות שלהם, מה מגיע להם ולפי איזה חוק. היה בלגן נוראי ולא היה מי שיעשה בו סדר ויתווה מדיניות. היו דברים, כמו מתווי פיצויים, שלקח חודשים עד שנקבעו. אבל האבסורד הכי גדול בעיניי היה מיד אחרי הטבח: פורסמה בעיתונים מודעה ענקית של 22 חמ"לים שונים, של כל משרד בנפרד, עם 37 מספרי טלפון, והציבור היה צריך להבין למי הוא צריך להתקשר ועל איזו שלוחה ללחוץ כדי לקבל מענה. את מי מעניינים המספרים האלו כשהוא נמצא במצוקה? זה בדיוק הסיפור של חוסר התיאום שליווה את הציבור לאורך כל השנה הזאת".
מעולים בכסת"ח
גורם בכיר באחד ממשרדי הממשלה שדיברנו איתו, סיפר שכמו כל עם ישראל גם אנשי השירות הציבורי היו בהלם ואמר שצריך להתייחס אליהם בסלחנות. "גם אני בימים הראשונים לא ממש הבנתי מה קורה סביבי", הוא מודה. "עם כל הביקורת, ויש כזאת, צריך להבין שבסופו של דבר גם כאן מדובר באנשים שחלקם התקשו לאסוף את עצמם ולהתחיל לתפקד, בטח ביום־יומיים הראשונים. מצד שני, אני חייב לומר בכנות שמשרדים שמורגלים במצבי חירום התעשתו הרבה יותר מהר והתחילו לעבוד.
"כאשר בראש המשרד עומד אדם מקצועי, שמכיר את המסדרונות ויודע איך להתנהל בממשלה - התפקוד יותר גבוה. עם זאת, יש כמה מנכ"לים שהם אומנם מינויים פוליטיים אבל גם מאוד מקצועיים, וראו את זה בשטח. בסופו של דבר, מנכ"ל צריך לדעת איך לסחוף אחריו את האנשים, לקצר בירוקרטיה ולגרום להם לעבוד".
"רוב המנכ"לים במשרדי הממשלה הם חרטא", זועם איש שירות ציבורי ותיק. "רובם פורשי צבא, כאלה שיכולים להרשות לעצמם שיפטרו אותם תוך חודש. אני מעדיף מנכ"לים צעירים, כי הם רעבים ויש להם חזון. אנשי הצבא יודעים להסתער, לריב עם כולם, אבל אין להם מושג בניהול אנשים. בצבא יש להם את ההילה של הדרגות, אז עושים להם כבוד. בהערכות מצב ובכסת"ח הם מעולים. אבל בתכל'ס, הם לא מביאים תוצאות".
נחזור לדברי עו"ד גולשטיין־גלפרין. אין חולק על כך שהמשרדים של ש"ס תפקדו בצורה הטובה ביותר בחודשי המלחמה הראשונים. בשלושה מהם עומדים מנכ"לים מקצועיים, ורק באחד - משרד הדתות - המנכ"ל יהודה אבידן הוא מינוי פוליטי. מנגד, גם הוא הוכיח כישורים מקצועיים מרשימים. יו"ר ש"ס אריה דרעי הקפיד לבחור את המתאימים ביותר לתפקידי ניהול המשרדים, ולא את מי שרצה לקדם פוליטית. מנכ"ל משרד הפנים רונן פרץ, מנכ"ל משרד הבריאות משה בר סימנטוב, מנכ"ל משרד הרווחה ינון אהרוני - כולם חילונים ולא בהכרח נמנים עם מצביעי ש"ס.
מצד שני, גם שם לא הכל מושלם. ביקורת קשה נמתחה על האופן שבו ביצע משרד הבריאות את ויסות הפצועים לבתי החולים בימים הראשונים אחרי הטבח. הצוותים הרפואיים בבתי החולים במרכז הוקפצו כבר במהלך השבת כדי לטפל בנפגעים הרבים, אבל כמעט כולם הועברו לסורוקה וברזילי. כך קרה שבאיכילוב, שיבא ואפילו רמב"ם עמדו מיטב הרופאים מחוסרי עבודה, מחכים למסוקים המעטים שהגיעו למנחתים שלהם. באיזשהו שלב, אחרי המתנה ארוכה לטיפול, החלו משפחות הפצועים להוביל לשם את יקיריהם באמבולנסים וברכבים פרטיים, מחשש לבריאותם.
מי שהיה אמור לנהל את האירוע ולווסת את החולים באופן שקול בין בתי החולים, על מנת שיקבלו את הטיפול הרפואי הטוב ביותר, הוא אגף החירום במשרד הבריאות, האחראי על היערכות מערך האשפוז ומגן דוד אדום' האמון על קליטת נפגעים באירועים רבי־נפגעים. מעליו נמצאת "הרשות העליונה לאשפוז", המורכבת מנציגי משרד הבריאות, חיל הרפואה וקופות החולים, בראשותו של מנכ"ל משרד הבריאות. היא זו שאמורה לנהל לוגיסטית את האירוע.
כעת מתברר שעברו שעות יקרות עד שהרשות התכנסה - והכאוס השתולל. "העברה של כל כך הרבה פצועים לבתי חולים שאין להם יכולת לטפל בכמות כזו, משמעותה רפואה לא טובה", מסביר גורם בכיר במערכת הבריאות.
"צריך להיות יחס מסוים בין מטופלים למטפלים. אפשר היה להבין מצב כזה, אם היה כאן אירוע רב־נפגעים בכל רחבי הארץ, ואז באמת אין ברירה, חייבים להתפשר. אבל כשעומדים צוותים מהטובים בעולם בבתי חולים מרוחקים ומחכים לפצועים שלא מגיעים בגלל כשל ניהולי - זה מחדל שעולה בחיי אדם".
תעבדו בהתנדבות
מנכ"לי המשרדים הממשלתיים לא נושאים לבדם באחריות לתפקוד של הצוות שבראשו הם עומדים בשעת מבחן. דוגמה מצוינת לשר שסחף אחריו את העובדים הוא השר לפיתוח הנגב והגליל יצחק וסרלאוף, שכבר למחרת האסון העביר את הלשכה שלו לבאר שבע ועבד משם. כעבור כמה שבועות החל לדלג בין הדרום לצפון בלי הפסקה.
"לזהות השר יש משקל גדול", אומר הבכיר במשרדי הממשלה שאיתו דיברנו. "הוא צריך לגרום למערכת להפוך דיסקט ולעבור מבירוקרטיה של יום־יום, שיכולה להיות מעיקה אבל הכרחית, למצב חירום. הוא זה שצריך להנחות, ללחוץ, לכוון, לתת אישור להתקשרויות מהירות ביומיים־שלושה, בלי ועדות מכרזים שלוקחות המון זמן - כי חייבים הכל כאן ועכשיו.
"היה משהו שגמר אותי: כל הזמן היללו את הארגונים האזרחיים שבאו למלא את הוואקום של המדינה. אבל לא פעם ראיתי נציגים של עמותות שאנחנו שכרנו, מתראיינים ומפארים את עבודתם הנהדרת. רק מה, הם שכחו לציין מי משלם להם משכורת. הרבה משרדים ממשלתיים משתמשים בשוטף במיקור חוץ של ארגונים אזרחיים ועשו זאת גם אחרי ה־7 באוקטובר".
ובכל זאת, כולנו נפעמנו מההמונים שעזבו הכל, ברגע אחד, כדי להושיט יד בהתנדבות מלאה. עו"ד גולשטיין־גלפרין: "בתחילת המלחמה היו אלפי עובדים סוציאליים ופסיכולוגים שהתנדבו, ובשלב מסוים המדינה קראה להם להתנדב. זאת הזיה. למה הם צריכים להתנדב? למה לא שילמו להם באופן מסודר? זה הרי צורך לאומי, זה לא לחלק בגדים ואוכל. ולא, אני לא חושבת שתפקידה של המדינה הוא לספק בגדים ומזון. היא כן יכולה לתת שוברים".
יכול להיות שפשוט לא הייתה היערכות לתרחיש קיצון כזה, כי לא העלו על הדעת שהוא יכול לקרות?
"הבעיה מתחילה הרבה לפני. מה שלא עובד בשגרה, לא יעבוד גם בחירום. יש מחסור חמור בעובדים סוציאליים ובפסיכולוגים ציבוריים. אלפי תקנים לא מאוישים. יש רשויות חירום, את רח"ל, יש נהלים, הנחיות, הגדרות, חלוקת תפקידים מאוד ברורה, אבל שום דבר לא עבד".
מדוע?
"או כי לא תרגלו, או בגלל שאנשים היו בהלם או גויסו למילואים. הנהלים למעני חירום כתובים. משרד הרווחה התעשת מהר בהשוואה למערכת החינוך למשל, שלא תפקדה בכלל. אני מזכירה שלא היה מנכ"ל במשרד, ולכן לא נעשתה הערכת מצב ולא ניתנה שום הנחיה למערכת. אני לא מדברת על ילדים מעוטף עזה, מה עושים איתם ואיך מטפלים בהם, אלא האם תלמידי בתי הספר בשאר הארץ מגיעים למוסדות החינוך או לומדים מרחוק".
במשרד החינוך צברו מספיק ניסיון בקורונה כדי לעבור לזום בלחיצת כפתור.
"וב־8 באוקטובר תלמידי ישראל לא למדו בזום, כי לא יצאה שום הנחיה".
"הצרות מתחילות באוצר"
גם פינוי התושבים התנהל באופן מחפיר. מי שהיו אמונים על הנושא בשבועיים הראשונים למלחמה הם רח"ל ומשרד הפנים, שהיו אמורים בכלל להוציא לפועל את תוכנית "מלון אורחים", שתכליתה פינוי לבתי ספר ברחבי הארץ. מהר מאוד הבינו שם , ובצדק, שהפתרון הזה מאוד בעייתי, והחלו לפנות אותם למלונות באמצעות הרשויות המקומיות. חברת ההשמה "גייד 1", שהלינה את השוטרים בשגרה, נבחרה לביצוע המשימה וגבתה עמלה על כל מפונה, מה שעלה למדינה כמה עשרות מיליוני שקל.
אז הבלגן חגג ומיליונים התפזרו לכל עבר עד ששר התיירות חיים כץ הציע לקחת על עצמו את האחריות לפרויקט - על אף התנגדות הנהלת משרדו - כדי להפחית עלויות ולייעל את התהליך. גם ברח"ל התנגדו, ורק אחרי כיפופי ידיים ובזבוז נוסף של כספי ציבור הועברו הסמכויות אליו. עובדי משרד התיירות גילו שלא היה רישום מסודר של המפונים במלונות, ולכן לאף אחד לא היה מושג מי פונה ולאן. זאת אחת הסיבות שלביטוח הלאומי לא היו נתונים שאפשרו לדעת מי התפנה באופן עצמאי והיה זכאי לתשלום יומי ומי התארח במלון. כל זה עיכב עוד יותר את העברת הכספים לזכאים.
ואם הזכרנו את המלונות, אי אפשר לחמוק מהנוהג הפסול של משרד האוצר להאריך את שהיית המפונים במלונות רק בשנייה האחרונה. שלא לדבר על אישור מתווה הפיצויים לעסקים רק בדיעבד, שוב ושוב, במקום לתת להם מינימום של ודאות בסיסית הנדרשת לכל עסק חפץ חיים.
"כל הצרות של המדינה מתחילות באוצר ובאגף התקציבים, בדגש על שר האוצר הנוכחי בצלאל סמוטריץ'", אומר גורם המעורה בפרטים שעובד בצמוד לאוצר. "השר לא נוכח. מנכ"ל המשרד לא קיים. מי שמנהל את המשרד הכי חשוב בחירום הם 'הילדים' באגף התקציבים, שבחיים לא ניהלו כלום. מביאים להם צרכים אקוטיים והם מתחילים להתקטנן על כל שקל, דוחים החלטות, ממסמסים דברים. בשעות קשות כאלה צריך שם את הצוות הכי מקצועי שיש".
תופעה של עשור וחצי
גם בחירת ומינוי הפרויקטורים, שהוחלפו כמו גרביים שטרם הספיקו להתלכלך, הם מופת של חוסר מקצוענות בשירות הציבורי. "זה מיקרוקוסמוס של כל מה שלא עבד", קובעת עו"ד גולשטיין־גלפרין. "רצו למנות את אודי אדירי לפרויקטור אזרחי, שיתכלל את כל המענים האזרחיים של הממשלה. לשכת ראש הממשלה סיכלה את המינוי והתחילה סאגה של שמות שעלו ונפסלו. ואז התחילה המריבה איפה הפרויקטור יישב, שם או באוצר. בסוף מונה טל בסכס, שניהל את החברה למתנ"סים, תחת האוצר. יכול להיות שהוא איש מדהים ונהדר שעבד מול הממשלה וניהל גופים גדולים, אבל יש הבדל בין לעבוד מול ממשלה לבין לעבוד מתוך הממשלה. מהר מאוד הוא הבין שאין לו מה לעשות שם והתפטר. לא נתנו לו תקציבים, לקח זמן לאייש לו תקנים, לא נתנו לו סמכויות.
"התפיסה של 'בואו נביא פרויקטור' עבדה מעולה בקורונה, אבל סביב משבר ה־7 באוקטובר המדינה נכשלה בענק", היא מוסיפה. "זה לא עובד כי זה לא יכול לעבוד. כי זה שם זרקור על כל מה שלא מתפקד במשרדים הממשלתיים. אנחנו מצפים ממשרדי הממשלה להיות מתואמים, אבל אם הממשלה הייתה יכולה לעבוד בתיאום, לא היו צריכים פרויקטור. ואם כבר ממנים פרויקטור שלא מכיר את הממשלה, אז הוא לא יכול לבצע את תפקידו".
"משה אדרי, שעשה עבודה טובה יחסית במנהלת תקומה, הצליח להרים מערכת שממשיכה לתפקד גם אחרי עזיבתו ובלי ממלא מקום. אז ככה אנחנו עוברים מפרויקטור לפרויקטור, בדרום ובצפון, במקום שהממשלה תמלא את תפקידה ולא יהיה בהם בכלל צורך. צריך לקחת בחשבון שמה שקרה ב־7 באוקטובר מתיישב על תופעה של עשור וחצי שבמהלכם נעשו תהליכים סדרתיים להחלשת השירות הציבורי. כשאתה מבצע מינויים משיקולים פוליטיים, או לא ממנה בכלל - כמו השר דוד אמסלם, שסירב למנות מאות דירקטורים בחברות הממשלתיות כי הם לא היו אנשי שלומו - אז המערכת לא מסוגלת לתפקד. אבל צריך לזכור שיש בה גם אנשים טובים ואיכותיים, שמנסים לעשות את המיטב ומביאים את הזווית הכי מקצועית שהם יכולים. צריכה להיות קריאה של הציבור לממשלה - למנות רק באופן מקצועי. שנציגי הציבור יתנו דין וחשבון על מה שהם עושים באופן שוטף".
אם חלילה יתרחש אסון בקנה מידה כזה שוב, המדינה ערוכה לקראתו?
"אני מקווה שלא נצטרך לגלות. מה שבטוח הוא שיהיה פחות הלם, אבל אני ממש לא בטוחה שהכל יעבוד".
מנציבות שירות המדינה נמסר בתגובה: "נציבות שירות המדינה החלה לפרסם הנחיות למשרדים ולעובדים כבר מהיום הראשון. לכן לטענות שהוזכרו בנושא אין כל יסוד.
"החל מה־7 באוקטובר הנציבות פעלה יחד עם כלל הגורמים במשרדי הממשלה ויחידות סמך כדי לתת מענה מיידי לצורכי מדינת ישראל, תוך שימור תפקודם של המערכים הממשלתיים החיוניים והשירותים הניתנים לאזרחי ישראל. במסגרת זו, ובהנחייתו של נציב שירות המדינה פרופ׳ דניאל הרשקוביץ, נותבו עובדים בין יחידות הממשלה לטובת תגבור מערכים ממשלתיים שנמצאו בחוסר בשל המצב הביטחוני, ובהתאם לצורכי היחידות השונות. במסגרת זו נערך מיפוי של צורכי היחידות וכן בחינת פוטנציאל כוח האדם הרלוונטי, שהמשרדים נדרשו להעביר בדחיפות עד ל־12 באוקטובר 2023.
"צורכי התגבור ביחידות נבחנו מול היצע העובדים, ואלו נותבו למשימות השונות בהתאם לצו השעה. בנוסף, הנציבות עודדה את המשרדים לפעול ליצירת שיתופי פעולה מיטביים ועצמאיים בין היחידות".
ממשרד הבריאות נמסר: "משרד הבריאות ובתי החולים סורוקה וברזילי פעלו ב־7 באוקטובר תחת עומס ותנאי אי־ודאות שלא היו כמותם מעולם, לא בארץ ולא בעולם. הגורם המרכזי שהשפיע על ההחלטה להעביר פצועים לבתי החולים האחרים הם האמבולנסים של מד"א ושל חברות פרטיות, שנדרשו להביא פצועים נוספים מהשטח תחת אש, ומצבם של הפצועים, שעצם העברתם חשפה אותם לסיכון חייהם או דרש טיפול והשגחה רפואית צמודים.
"כמקובל בניהול אר"ן, בארץ ובעולם, ישנו גורם רפואי אחד, שנמצא בשטח ותפקידו לנהל את מיון הפצועים והטיפול הראשוני. בין משרד הבריאות ומנהלי בתי החולים ברזילי וסורוקה התקיים קשר רציף כבר מהרגעים הראשונים, ובוצע פינוי שניוני על פי מה ששוקף מהצוותים המטפלים בשטח, כך שהעברת הפצועים תיעשה באופן בטוח – הן רפואית והן ביטחונית.
עם זאת, תחת תנאים אלו בוצע מבצע הפינוי השניוני הגדול ביותר שנעשה אי־פעם בישראל ויותר מ־300 פצועים הועברו לבתי חולים אחרים באותו יום.
"באירוע זה, כפי שנעשה באירועים אחרים, משרד הבריאות הפיק לקחים תוך כדי תנועה, שהובילו להחלטות בשטח, והוא ממשיך לעשות כן תוך חתירה ללימוד ושיפור מתמשך. בנוסף על כך, וכדי להמשיך ללמוד ולהשתפר, מינה מנכ"ל משרד הבריאות ועדת בקרה ואיכות (וב"א) לבדיקה נרחבת של המענה הרפואי. המשך לעבודת ועדה זו פורסמו לפני כחודש, בשקיפות לציבור, תובנות ולקחים שהופקו".
מלשכת השר אמסלם נמסר בתגובה: ״אנחנו שמחים לקבל הערות ממומחים, אבל יש עובדות ואיתן אי אפשר להתווכח.
הטענה הזו לא ממש ברורה, מכיוון שבשנת 2024 מונו 154 דירקטורים בחברות הממשלתיות, לעומת כ־68 דירקטורים בלבד שמונו בכל שנת 2023.
"חשוב לציין כי כל המינויים למעט אחד (מנהל חטיבה בהדסה) נעשו מתוך נבחרת הדירקטורים. אולי לא כל המינויים מוצאים חן בעיני מומחים בעיני עצמם ותקשורת מוטה - אבל הם חיוניים, מקצועיים ומשרתים נאמנה את אותן חברות, שעל אף השנה הקשה שפוקדת אותנו עושות עבודה נהדרת ומועילות למשק הישראלי״.
מטעמו של שר האוצר סמוטריץ' לא התקבלה תגובה.