ענבל אור תמיד משכה את אור הזרקורים. עם הבלונד השופע, העקבים שטופפו באתרי הבנייה המאובקים וכושר הביטוי החלקלק, היא זכתה בתואר "מלכת קבוצות הרכישה" ונשאה אותו בגאון. תמיד היו פתוחים לצידה מיקרופון ומצלמה, ששידרו לעולם את הצלחתה המסחררת בשוק הנדל"ן הקשוח. בשבוע שעבר שוב עשתה רעש תקשורתי, הפעם בנסיבות קשות, אפילו מדאיגות.
ביום חמישי שעבר לא הופיעה אור להקראת פסק דינה בהליך הפלילי שנפתח נגדה בעקבות קריסת עסקיה, בסעיפים של העלמת מס בהיקף של יותר מ־12 מיליון שקל וזיוף ומרמה בנסיבות מחמירות כלפי לקוחות ומנהל סניף בנק.
למחרת, אחרי שאותרה בבאר שבע ונעצרה, הביאו אותה השוטרים לאולם. עוד לפני שהשופטת דנה אמיר הרשיעה אותה בכל סעיפי האישום, 15 במספר, הספיקה אור לצעוק ש"ישראל היא ארגון פשע" ושהיא אינה אזרחית - ולכן לבית המשפט אין סמכות לפסוק בעניינה. השבוע שוב איחרה בשעה לדיון, שבו ביקשה הפרקליטות להטיל עליה עונש של בין שמונה ל־12 שנות מאסר.
מי שבחר שלא להגיב על הדרמה המשפטית הביזארית הוא עו"ד איתן ארז, הנאמן שמינה בית המשפט בתיק כינוס הנכסים שלה, האיש שצבר אלפי “שעות אור" ומצא את עצמו מתמודד עם אתגרים מקצועיים, פרובוקציות ושערוריות בלתי פוסקות מצידה ומצד מקורביה.
בספרו החדש, “שעת מעילה – המדריך המלא להתגוננות ממעשי מרמה ועקיצות" (הוצאת כנרת זמורה), הוא מספר על היום שבו התהפכו חייו. זה קרה ב־24 במרץ 2016, כשישב ליד אביו בדיור המוגן שבו התגורר בעוד אמו גססה במחלקה הסיעודית הסמוכה. בשבע בערב צלצל הטלפון הנייד שלו. על הקו הייתה מזכירתו של איתן אורנשטיין, נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב דאז ומי שיככב וייחקר שנים אחר כך בפרשת ההקלטות עם אפי נווה. היא הודיעה לו שמונה כנאמן בתיק של ענבל אור.
חודש אחר כך הוציא בית המשפט צו לפירוק חברת אור סיטי נדל"ן, שפעלה בשיטת הפירמידה: לקחה כסף מרוכשים וגלגלה אותו כדי להפיק לעצמה רווחים. נגד אור נפתחו הליכי פשיטת רגל והיא הוכרזה ככזו ביולי 2018. בפרק הנרחב שהוא מקדיש לתקופה הסוערת ההיא, שתסתיים סופית בעוד כמה חודשים, הוא מתאר את השיטה שבה פותו הקונים, האיומים שספג, הפרויקטים שהצליח להציל ו־600 הרוכשים שבהם טיפל, שרובם אומנם זכו לראות בחזרה את רוב כספם אך חלקם התמוטטו נפשית וכלכלית.
ארז מספר שמיד אחרי שנפתח נגד אור ההליך הפלילי, היה חשש שבית המשפט יטיל קנסות בגובה מיליונים על החברות שמונה לפרק, מה שעלול היה להקטין משמעותית את הסכומים שיקבלו הנושים בקבוצות הרכישה. הוא החל לנהל משא ומתן אינטנסיבי מול הפרקליטות כדי להפחית את הקנסות עד כמה שניתן, ובדרך גם לחסוך בעלויות ניהול ההגנה הכרוכה בהליך. החברות הודו, באמצעותו, בכל האישומים, ואחרי כמה חודשים השיג הסדר טיעון, עם קנס סמלי של 5,000 שקל וקופת כינוס נכסים שלא התרוקנה.
“אני לא מתייחס להכרעת הדין הפלילית", מתעקש ארז להפריד בין שני ההליכים. “זה עניין שבין המדינה לנאשמת ולא קשור להליך האזרחי שבו טיפלתי. אבל אני יכול להגיד שלמדתי דרכו על הקלות שבה ניתן למכור לאנשים אוויר, על האחריות של אנשי מכירות ושיווק ושלמדינה לא אכפת מכלום. בתיק של ענבל אור הגשתי שלוש פעמים תלונות למשטרה על איומים. דבר לא נעשה".
“למדתי גם על החשיבות המכרעת של הערת האזהרה בטאבו", הוא מוסיף. “מי שהייתה לו הערת אזהרה קיבל בחזרה בין 60% ל־100% מכספו. תיק ענבל אור הוא קו פרשת המים לעורכי דין ורואי חשבון. מאז שקראתי לעורכי הדין ורואי החשבון שלה לאוורר את פוליסות ביטוח האחריות המקצועית שלהם, הם שילמו רק בפרשה זו יותר מ־20 מיליון שקל".
“ביפן זו בושה לרמות"
שלוש שנים לפני שעסקיה של אור התמוטטו, התעמתתי איתה בשידור חי ב"לילה כלכלי" וניסיתי להזהיר את הרוכשים מפניה. כשארז החל לטפל בתיק, הוא ביקש להיפגש לקפה - וכך הכרתי אותו ושמרנו על יחסי ידידות.
ארז בן 69, נשוי בשנית לאטי, אב לארבעה. הוא נולד בתל אביב לאגרונום ועובדת סוציאלית, הצטרף אליהם לשליחות של שנתיים באיראן, שיחק כדורגל בהפועל חולון, ואחרי שירות ב־נ"מ למד משפטים באוניברסיטת תל אביב. שש שנים עבד כשכיר במשרד קוסובסקי־שחור, שלאחריהן פתח משרד עצמאי, המתמחה בתיקים אזרחיים, שוק ההון ותיקי חדלות פירעון, והפך לפרקליט משפיע, שהיה פעיל בלשכת עורכי הדין והקים את עמותת יושרה לישראל, שפעלה להעלאת המודעות לטוהר המידות במדינה דמוקרטית.
הוא נחשב לאחד המפרקים המומחים הגדולים בישראל. “יקה" קפדן, חד וקשוח, עם קול רועם, שיורד לפרטי פרטים ולא מוותר על פסיק. במהלך הקריירה המאוד עשירה שלו טיפל בתיקים מורכבים וסבוכים במיוחד. בין השאר פירק את חברת הבנייה של אברהם גינדי בשנות ה־80, את עסקיו של המלונאי חיים שיף, את חברת הבנייה ברנוביץ’ ואת מלון מגדלי המלכים בטבריה. הוא היה הכונס של ערן מזרחי, “מיידוף מסביון", שהקים בית השקעות והונה מאות אנשים; הנאמן של אלי רייפמן, מייסד אמבלייז, שנידון לארבע שנות מאסר בגין קבלת 6.3 מיליון דולר במרמה; וגם של משה בדש ורשת פיקנטי.
ב"שעת מעילה" מתמקד ארז בפרשיות העוקץ והנוכלות הגדולות בישראל ובעולם, נותן בנוכלים סימנים ומפרט את הדרכים לזהות אותם ולהימנע מליפול ברשתם. בין השאר הוא צולל לפרשת אמיר ברמלי ו"קרן קלע", שנשלח ל־14 שנות מאסר על עוקץ בגובה 340 מיליון שקל; מספר את סיפורו של מזרחי (“מיידוף מסביון"); מנתח את הונאת הפונזי הגדולה בישראל (מייק בן ארי – “מיידוף הישראלי"); וחוזר לפרשת יוטרייד (שבה עקץ אביב טלמור 77 מיליון שקל מ־600 לקוחות. עוד מוזכרים: מוני פנאן ז"ל, גרגורי לרנר ושמות רבים של פושעים עם סיפור מפותל, שבדרך השאירו קורבנות אומללים.
“ישראל היא גן עדן לנוכלים", קובע ארז. “אנחנו אוכלוסייה גדולה, בלי לשים לב הגענו כבר ל־10 מיליון תושבים, ויש פה הרבה תמימים וחסרי השכלה. הכי פגיעים הם החרדים, בגלל שלא רכשו השכלה וידע, ולכן הם הולכים אחרי מאכערים.
“גם סביבת ריבית של אפס אחוז, שהייתה כאן במשך שנים, היא קרקע פורייה לעקיצות. כששוכבים לך בבנק מיליון שקל ואתה מקבל עליהם רבע אחוז ריבית, הכסף לא עובד ואתה מתפתה לעסקאות מפוקפקות. בנוסף, יש פה משטרה קטנה יחסית לדרישות שיש ממנה, ובתי משפט רחומים בני רחומים. הרבה שופטים לא מבינים בכלל מה זה פונזי ורמאים".
אתה אומר דברים קשים על בית המשפט.
“כי הרבה שופטים לא מבינים את חשיבות ההרתעה, או מתייחסים בסלחנות יתר. אף אחד לא נכנס לכלא בגלל העדפת נושים או הסתרת רכוש. על עבירות שבארה"ב מקבלים בגינן 50 שנה בכלא, פה רק 6־7 שנים במקרה הטוב. נכון, בשנים האחרונות יש מגמת החמרה: אמיר ברמלי קיבל 14 שנים במקום עשר, ומזרחי 12 שנים. בן ארי נידון לתשע שנים, אבל על מי שסייע לו בסידור דרכון ובדיקות קורונה ועזר לו לברוח מהארץ ולשרוף בחו"ל עוד 8 מיליון דולר, נגזרו שבעה חודשי עבודות שירות בלבד.
“אם נחזור לסיבות שבגללן קל לעקוץ בישראל, אז אחת מהן היא שאין כאן חינוך פיננסי", ממשיך ארז. “אדם יכול לסיים שירות צבאי ולא לדעת מה זאת ערבות בנקאית ומהי ערבות חוק מכר. גם המנטליות והעובדה שהאוכלוסייה שלנו לא הומוגנית ומבוססת על מהגרים, תורמת לזה. ביפן זו בושה לרמות, אצלנו לא".
לברר עם מי עושים עסקים
ארז תוקף גם את חוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, שמטרתו לשקם את החייב - אבל משאיר מאחור את בעל החוב. “המדינה עובדת בשביל הנוכלים", הוא חורץ. “אם אני חייב לך כסף והיה לי מגרש שהעברתי לבן שלי, פעם אפשר היה לבטל את ההענקה הזאת גם אם נעשתה לפני עשר שנים. היום אפשר לבטל אותה רק אם נעשתה לפני שבע שנים. איזה מסר זה מעביר?
“ובואי נדבר על חוק קבוצות הרכישה. לפני שש וחצי שנים הוגשה על ידי משרד המשפטים הצעת חוק ממשלתית מעולה בעקבות פרשת ענבל אור, ועד היום היא לא עברה בכנסת. למה? כי זה לא מעניין את המדינה ואולי כי היה מי שבלם אותה. ראינו מה קרה בקבוצת רום כנרת שקרסה ב־2022. אני לא טוען שהיו שם עבירות פליליות, אבל חוק כזה, אילו היה מחוקק, יכול היה למנוע את כל זה".
באחד הפרקים בספר מנסה ארז לסייע לקורא הסקרן איך לזהות נוכל. “למרבה הצער", הוא אומר, “חלק לא מבוטל מהעוקצים הגדולים בעולם היו יהודים. מיידוף כמובן, סקוט רוטשטיין, שעקץ 1.2 מיליארד דולר וכשהפרקליטות בארה"ב ביקשה מבית המשפט לפסוק לו 40 שנות מאסר - השופטת אמרה שזה מעט מדי וגזרה עליו 50 שנים בכלא... בישראל זה לא היה קורה. גם מי שהגו את "עוקץ הקרבון" בצרפת בסך שני מיליארד דולר, היו יהודים צרפתים.
“נוכל חייב להיות כריזמטי", הוא מסביר. “נחמד, מדבר יפה, מתלבש יפה. ויש גם סימנים פיזיים: מגרד בראש, טיקים בעיניים, לחיצת יד רופסת. זה בנאדם שמתחבר אליך במהירות, ואחרי חמש דקות כבר מזמין אותך אליו הביתה. זורק שמות מוכרים - הוא מכיר את זה ואת ההוא - ומשתמש במילים לועזיות ומסובכות. הדרך הכי טובה להינצל מנוכלויות היא לברר מראש עם מי עושים עסקים".
פונזי של 15 שנים
העניין הוא שהעוקצים נוהגים להחליף שמות ולא תמיד ניתן לעקוב אחרי ההיסטוריה שלהם. מייקל דיוויד גרינפילד מקליפורניה עלה לישראל והפך למייק בן ארי; גרגורי לרנר הפך לצבי בן ארי; ואלדד יפרח ז"ל מנתיבות עבר לרחובות ונהיה אלדד פרי. את מרים ענבל קריאף אתם מכירים כענבל אור.
“ייצגתי את רוב הקורבנות של בן ארי. הוא הצליח להימלט לבלגרד ואמר שאם נגיע אליו, הוא יחזיר 300 מיליון שקל. טסתי לשם עם עו"ד מור בן שושן ממשרדי, ואחרי חצי שעה במחיצתו הבנו שאין לו שליטה על הנכסים שלו במונטנגרו, שהכל אוויר. למדתי את הגאונות שלו, איך הצליח להחזיק את הפונזי 15 שנים. הונאת פונזי מתפוצצת בדרך כלל אחרי בין שנתיים לארבע שנים. פנאן ז"ל, למשל, הצליח לסחוב חמש שנים. מזרחי - שלוש. מיידוף ובן ארי שברו את השיא של מעל עשור.
“שניהם מאוד דומים", הוא מפרט. “שניהם יהודים אמריקאים. בן ארי העריץ את מיידוף, אולי בלי להיות מודע לכך. כשהיה מדבר עם הקורבנות שלו, הוא היה אומר: ‘מה אני מיידוף’? במבטא אמריקאי. במיילים היה כותב: ‘אם אתם חושבים שאני מיידוף, אל תשקיעו בי’. הגאונות שלו הייתה מניעת פדיונות. אנשים היו מבקשים את כספם, והוא הצליח לדחות אותם שוב ושוב. ‘אני אעביר אותך למונטנגרו’, ‘אני אתן לך בונוס’. מיידוף פעל באותה שיטה".
איך הנוכלים מצליחים לחיות בלחץ הזה, כשהשקר יכול להתגלות כל רגע והם יקרסו?
“מהן שתי התכונות הכי חשובות אצל פסיכופת? אי־נטילת אחריות ואדישות לסבלו של הזולת. כל הפסיכופתים היו כאלה".
אז כל הנוכלים פסיכופתים?
“לא בהכרח".
אחד העוקצים המדהימים היה בוונואטו. מעטים מכם יודעים איפה ממוקמת המדינה הזו על הגלובוס, ועל זה רכבו נוכלים מתוחכמים. “וונואטו נמצאת באוקיאניה, ממזרח לאוסטרליה. שני נוכלים בשם סטפן מנדל ועמוס דורון הבטיחו לקונים תמימים זכויות בקרקע שעליה יוקם בעתיד כפר נופש או בית מלון, באמצעות מצגות מקסימות. הם הצליחו לגייס 6 מיליון דולר מאלפי קורבנות, שכל אחד מהם נעקץ בסכום קטן יחסית, כי תמיד עדיף לעקוץ הרבה אנשים בסכום קטן מאשר מעט אנשים בסכום גדול.
“באיזשהו שלב התחילו הקורבנות לחשוד שמרמים אותם, ושלחו מישהו לשטח. הוא גילה שהקרקע שייכת לצ’יפים מקומיים שאין להם שום עניין לחלוק אותה עם מישהו. ב־2004 הורשעו השניים וספגו עונשים מגוחכים. מנדל קיבל עשרה חודשי מאסר בפועל, דורון נדון לעשרה חודשים על תנאי. והכסף שגנבו? נעלם".
“אני רוצה להתייחס גם לפרשת סלייס", מסיים ארז. “מאז שהמדינה הרשתה לסוכני הביטוח לעסוק בייעוץ פנסיוני, נוצר מצב שבו הם משכנעים לקוחות להיכנס להשקעות מסוכנות, והממונה על שוק ההון נרדם. צריך להביא בחשבון שהעקיצות מתקדמות עם הטכנולוגיה. פעם היו עוקצים באמצעות קלפים, אחר כך בפקס, ואז הגענו לוואטסאפ ולהונאות קריפטו - והעקיצות החדשות משתמשות ב־AI, שבאמצעותו אפשר לזייף בקלות הקלטות וסרטונים. אם היום חצי מהתיקים בבית המשפט נחתכים על וואטסאפ, בעתיד זה יהיה AI. מערכת המשפט חייבת להיערך לזה".
