הוא קובע איתי בקפה קופנהגן, רשת בתי קפה שהקים יזם מ... ניחשתם נכון - דנמרק. מחירי הקפה והמאפים גבוהים מהממוצע בליסבון, אבל זו רק אחת הסיבות שבגללן המליצו לאותו יזם שלא לנסות לאתגר את תרבות שתיית הקפה המושרשת היטב של המקומיים.
ההצלחה של רשת קפה קופנהאגן, שהסניף שלה שבו אנו יושבים נמצא במרכז תרבות בלב שכונת מגורים בליסבון, היא אולי הסיפור של העיר בקליפת אגוז. בשולחנות מסביב כולם מדברים אנגלית, ואני - שנהנה לאתגר את המקומיים עם הפורטוגזית הרצוצה שלי - מתאכזב לשמוע את האנגלית המצוחצחת של הגברת שלוקחת ממני את ההזמנה.
זהו לי הביקור המי־זוכר־כבר־כמה בעיר לאורך העשור האחרון, ובמבט לאחור השינוי שחל בה הוא לא פחות ממדהים. תחילה נסוג הכפר הפורטוגלי החקלאי והעני מפני העיר הגדולה, בתהליך עיור שכמוהו לא זכור ברחבי אירופה בשנים האחרונות. אחר כך ניצלו צעירים מקומיים את הדרכון האירופי שלהם כדי להגר לארצות עשירות יותר.
את מקומם ברובד הסוציו־אקונומי הנמוך יותר תפסו מהגרי עבודה, רובם ממדינות שיש להן זיקה לפורטוגל, כמו ברזיל, אנגולה, מוזמביק וחלקים מהודו. ברובד הגבוה, בשפיץ של הפירמידה המתהווה מחדש, נמצאים מהגרי־טק: צעירים ומשכילים שהתאהבו במדינה שמציעה (למי שמרוויח משכורות הנהוגות בחלקים אחרים של האיחוד האירופי) ליהנות לא רק ממזג אוויר נעים ומהאופי המקומי החביב, אלא גם ממדינה שזול לחיות בה.
דירה להשכיר
השינוי הזה גרם ליוקר המחיה להאמיר. קשה כישראלי, כלומר אזרח המדינה שבה יוקר המחיה הוא מהגבוהים ביותר בעולם, לכתוב משפט כזה בלי לחייך חיוך מריר. הרי אפילו “המאמיר” של פורטוגל הוא עדיין “חצי חינם” מהמחירים בישראל, עם מעט מאוד חריגים (מחירי הדלק למשל). לא רק החשבון במסעדות העיר טיפס (אם כי עדיין אפשר לאכול כאן במסעדה טובה מאוד במחיר של קפה וכריך בבית קפה ממוצע בתל אביב), אלא גם מחירי הנדל”ן.
מי שהרומן הפורטוגלי שלהם החל לפני שנים זוכרים עדיין דירות ברחבי העיר שנמכרו תמורת עשרות אלפי יורו, או תמורת 100 אלף “פלוס” באזורים המרכזיים שלה. ובכן, הימים ההם תמו: לדירת 3־4 חדרים טובה באזור מרכזי מוטב שתכינו חצי מיליון יורו לפחות - ויש גם בכפול.
דווקא בשכונות הרחוקות יותר מהמרכז (עדיין בלב ליסבון, אבל כבר לא באזורי התיירות ההומים) מתגלה הסיפור הנדל”ני אף ביתר שאת: בשכונה טרנדית, כמו פרינסיפה ריאל, תתקשו למצוא אפילו דירת 1־T (כמו ברוב מדינות העולם סופרים כאן רק חדרי שינה, ובתרגום לעברית מדובר בדירת שני חדרים) משופצת בפחות מ־300 אלף יורו. גם שם שומעים יותר ויותר אנגלית ושפות זרות אחרות, גם שם צצו כל מיני חנויות בוטיק של מעצבי אופנה, גם שם כבר פשתה “חליטה” כתחליף לקפה.
גם כשמתרחקים מעט לשכונה טובה, אם כי פחות מרכזית ואופנתית, כמו אוריירו למשל, המחירים לדירה דומה כבר מתקדמים לכיוון ה־320 אלף יורו. שכונות כמו קמפו פיקניו או קמפו אולידה עברו את המחירים הללו כבר מזמן. חניה תוסיף למחיר עוד כ־30־40 אלף יורו, קרבה לאחד מקווי המטרו תייקר גם היא את העסקה, אם כי בשיעור צנוע יותר. גם בשכונות אחרות של העיר, כמו אסטפניה, אפשר למצוא את מחירי המוצרים הנדל”ניים הזולים בשוק, כלומר דירת שני חדרים משופצת בבניין ישן תגרד את אותם 300 אלף יורו מלמעלה.
המספרים הללו עלולים להטעות כל משקיע קטן, לא מפני שצפויה ירידה במחיר בעתיד הנראה לעין ואפילו לא בגלל ההגבלה על השכרה לטווח קצר (כמו Airbnb), אלא מפני שפשוט אין כמעט דירות למכירה בשוק. רבי־קומות אומנם החלו לצוץ בשכונות חדשות שצמחו לאורך כבישי היציאה מליסבון, אבל פנים העיר מוגן מבנייה לגובה על ידי חוקי בנייה נוקשים ומלאי הדירות בשוק הולך ואוזל. אפילו בשכונות שבהן היה נהוג בעבר דיור ציבורי, כמו פיניה דה פרנסה, כבר כמעט אין דירות למכירה. זאת אף שכדי לנסוע במטרו מתחנת אלמיידה או ארויוש תצטרכו ללכת ברגל משהו כמו עשר דקות.
גם מחירי השכירות קפצו בהתאמה: שני סטודנטים שיבקשו לחלוק דירת 2־T (שלושה חדרים, זוכרים?) בשכונה בינונית מבחינה סוציו־אקונומית, כמו ארויוש - אבל עם נגישות נהדרת לקו הירוק של המטרו - ישלמו כ־1,400 יורו, כ־700 יורו כל אחד. איך זה מסתדר במדינה שבה השכר הממוצע הוא כ־900 יורו לחודש? ובכן, זה לא.
רוב הצעירים הפורטוגלים שהיגרו לפני 10־15 שנה מאזורי הכפר אל הבירה מתגוררים בשכונות מרוחקות יותר. גם שם האמירו מחירי הדיור (ע”ע ברוקלין ומנהטן), אבל שם עוד ידם משגת. בחזרה למרכז העיר: אם בשנים עברו נשמעה אנגלית בעיקר בלב ליבה של ליסבון, למשל לאורך “אוונידה דה ליברדאד”, היורדת מהכיכר על שם המרקיז פומבל (אדריכל הבנייה מחדש של העיר לאחר רעש האדמה שהחריב אותה כליל לפני כ־300 שנה, אפרופו נדל”ן), או באזורי התיירות המובהקים, כעת היא נשמעת לרוב גם בשכונות המגורים של המעמד הבינוני בעיר, אלה שבהן לא נהוג למכור קופסאות שימורים מצועצעות לתיירים.
זה לא מתיימר להיות מדריך למשקיע בבירת פורטוגל, מה גם שבעיניי הקסם האמיתי של ליסבון הוא פחות מימוש הפוטנציאל הנדל”ני שלה ויותר חיי היומיום התוססים אך מלאי השלווה. ובכל זאת, אם צריך למצוא מדד כלכלי־נדל”ני חדש, בדומה למדד ה”ביג־מק” המפורסם, הרי שמילת הקוד תהיה “חליטה”. אנא זכרו רק זאת: בכל מקום שבו מדברים על חליטה במקום על קפה, סימן שהמחירים בעלייה.