לא בטוח שמשרד האוצר יתפקד טוב יותר אם ממשלת ישראל תתחלף

ב–8 באוקטובר, כשהחלו להתבהר ממדי האסון הנורא, צלצל שר האוצר בצלאל סמוטריץ’ לראשי הרשויות בעוטף וקיבל מהם תמונת מצב וצרכים. בשעות הצהריים הוא כינס את הנהלת המשרד וביקש להעביר באופן מיידי 1,000 שקל לכל מפונה ו–5 מיליון שקל לכל אחת מחמש הרשויות שנפגעו, לשימוש גמיש. כזה שלא יצריך דיווח לאן יצא כל שקל.

רשות המיסים בנתה בתוך 24 שעות מערכת שאפשרה העברה ישירה של המענק למפונים. השאר גררו רגליים. ביום חמישי כינס השר שוב את ראשי האגפים ושאל מדוע שום דבר לא זז עדיין. התשובה שקיבל הקפיצה אותו ואת חלק מהנוכחים בחדר. “צריך קריטריונים מהצבא. נוכל להעביר את הכסף רק ליישובים שחדרו אליהם מחבלים, אי אפשר לתת לכולם”.

סמוטריץ’, מספרים, התחיל לצעוק. “מה קרה לכם? איזה קריטריונים אתם צריכים עכשיו? אנשים נרצחו, נטבחו. אם הכסף לא עובר באופן מיידי, כולכם עפים הביתה”. גורם ממשלתי שאיתו שוחחנו מסביר כי השר לא היה מוכן להעסיק את צה”ל - שעדיין פעל אז לטהר סופית את היישובים ולהחזיר אותם לתפקוד - באיסוף נתונים וניסוח קריטריונים, ולכן דרש שבתחילת השבוע הכסף יעבור.

ביום ראשון, שמונה ימים ארוכים אחרי הטבח, שבהם הצרכים המיידיים של האזרחים, המפונים והרשויות מולאו רק בעזרת מתנדבים מסורים, אושר סוף סוף הסיוע מהמדינה.

זו רק דוגמה אחת למה שהתרחש במשרד האוצר בימים, בשבועות ובחודשים שאחרי 7 באוקטובר. כולנו הרי רוצים ששומרי הסף, בוודאי במשרד האוצר, יעמדו כחומה בצורה ועם יד כבדה על מפתחות הקופה הציבורית, כדי שהכסף לא יזלוג למקומות הלא נכונים.

השאלה היא האם בשעת חירום אמיתית, לאומית, לא נדרשת מהגופים הללו גמישות מסוימת, שתקצר תהליכים בירוקרטיים ותאפשר תמיכה בהולה באזרחים; והאם הדרישות של השר מהצוות המקצועי תחתיו היו הגיוניות ומידתיות, או רק המשך לשאיפתו הלא מוסתרת להצר את צעדי “שלטון הפקידים” כדי לאפשר לו לעשות ככל העולה על רוחו בכספי משלמי המיסים.

יצוין כי בעוד שבמשרדים אחרים ניתן להעביר כספים ממקום למקום בקלות יחסית, באוצר - שאינו גוף מבצע בהגדרתו, אלא כזה שמעביר תקציבים לזרועות ביצועיות - ההליכים מורכבים ומפוקחים משפטית עד לרמת הפסיק, והפקידות ממשיכה להתנהל לפי הספר גם כשהאדמה מסביב רועדת.

ואכן, יש מי שאומר שהמציאות הפוכה. שבהערכת המצב שכונסה ב–8 באוקטובר, לא ביקש השר להעביר כסף למפונים או לרשויות; שזו לא הפעם הראשונה שבה סמוטריץ’ מדבר למעשה עם עצמו, או עם יועציו הקרובים; ושבאותה ישיבה ביום חמישי, כשהנוכחים התבקשו לעבוד על העברת כספים למפונים ולרשויות, הדבר דווקא נעשה באופן מיידי ויצא לפועל במהירות האפשרית.

מי צודק? כמו תמיד – תלוי את מי שואלים. ועוד דבר קטן, לפני שנצלול לנעשה באוצר: ההתנגחות של סמוטריץ’ באגף התקציבים ובייעוץ המשפטי אינה חדשה. מתחילת כהונתו הם נמצאים על הכוונת שלו כמי שמפריעים לו, לטענתו, לבצע את עבודתו.

הם, מנגד, טוענים לביצוע המוטל עליהם כשומרי סף. הבדלי הגרסאות בין הצדדים שיובאו כאן עמוקים ואפילו סותרים. כל צד מאשים את הצד השני: זה בבריאת מציאות אלטרנטיבית וניתוק, והאחר בתקיעת מקלות בגלגלים. לשם נוחות הקריאה, ולשם כך בלבד, צבענו את הדברים המנוגדים לגרסה “הממשלתית” בצהוב. טענה מול טענה, מילה נגד מילה. מי צודק? תשפטו אתם.

בטן מלאה על הרגולציה

“משרד האוצר הוא לא משרד ביצועי”, מסביר בכיר לשעבר באוצר שאיתו דיברנו. “זה לא שמחלקים שם כסף. יש מנגנונים מסודרים להעברת כספים, דרך משרדים אחרים או באמצעות גופים כמו הביטוח הלאומי למשל.

במקרה של מענקי החירום למפונים, הכסף עבר ישירות מרשות המיסים, מה שלא קורה בדרך כלל, בגלל ההיערכות וההתגייסות של העובדים. אני מזכיר שגם בקורונה, כאשר יתר משרדי הממשלה לא תפקדו, האוצר ביצע את חלוקת הכספים ותפעל את הסגרים”.

איפה מנכ”ל משרד האוצר שלומי הייזלר, תשאלו? מדוע הוא לא דפק על השולחן ועשה סדר? הרי מנכ”לים מקצועיים עשו פלאים במשרדי ממשלה שחזרו לתפקוד מהר יחסית. נסביר שראשי האגפים באוצר הם בדרגת מנכ”לים בדיוק כמוהו, ואינם כפופים לו אלא ישירות לשר. גורם ממשלתי אומר שבשל כך "במשך 20% מהזמן סמוטריץ’ היה עסוק בהתוויית מדיניות, ובשאר הזמן - טיפס על קירות מרוחים בשמן".

“יש לי בטן מלאה על הבירוקרטיה והרגולציה במשרד האוצר”, אומר הגורם הממשלתי. “זה הורג בשגרה וקטלני בחירום. במצב שבו כל פקיד ויועץ משפטי נוטל לעצמו סמכויות, כשבחוק כתוב שהשר יכול לתת הנחיות ושעליהן להתבצע - זה אבסורד. לא נתפס שגם במצבי חירום השר צריך לשכנע את אגף התקציבים, את היועץ המשפטי ואת החשב הכללי”.

סמוטריץ’, מספר הגורם, פנה למבקר המדינה ונפגש איתו כבר שלוש פעמים כדי לדון על האופן שבו התנהל משרד האוצר אחרי האסון. “אני לא שותף לטענה שהשירות הציבורי קרס אחרי 7 באוקטובר. זאת שאלה של תיאום ציפיות.

להתמודד בהפתעה מוחלטת עם אירוע שמתפתח תוך שנייה מאפס ל–100, עם 200 אלף מפונים, שצריך לדאוג להם לקורת גג, לחינוך, לרווחה, לשירותים בנקאיים כמו כספומט על גבי רכב שעובר בין המלונות, ועוד 300 אלף מילואימניקים שצריך לדאוג גם להם – כל זה אירוע מאוד מורכב. בכל זאת, השר הצליח להעמיד תוך שלושה שבועות חקיקה והנחיות, לגייס 600 עובדים למס רכוש שיסייעו תחת אש ולחוקק מתווה פיצויים, וכל זה כשהייעוץ המשפטי הורג אותו”.

“נשאלת השאלה מדוע סמוטריץ’ רץ למבקר המדינה”, תוהה מנגד הבכיר לשעבר. “הרי אף אחד לא יקים ועדת חקירה כדי לבדוק איך הוא התנהל אחרי 7 באוקטובר. התשובה פשוטה: הוא רוצה שיתעסקו במה שקרה או לא קרה במשרד האוצר, כדי להפחית את העיסוק באחריות שלו לאסון העוטף, ויש לו אחריות גדולה. הוא מפנה את האש לאגף התקציבים, כדי להסיט אותה מעצמו”.

בוא נתייחס לטענה על סרבול ורגולציה עודפת בשעת חירום. אין נהלים שמקצרים הליכים בזמן אסון לאומי כזה? “אין צורך. קודם כל, כי אי אפשר להיערך מראש לאירועים שונים כל כך כמו קורונה, אסון נוראי של טבח, או רעידת אדמה. כל אחד מהם שונה לחלוטין מהאחר. לכל צורך יש לתפור חליפה מתאימה וכל דבר אפשר לבצע בהליך מהיר ביותר”.

האוצר נגד אגף התקציבים

סוגיית הפינוי מעוטף עזה התנהלה באופן בעייתי מאוד בהיבט האופרטיבי, אבל גם בהיבט התקצוב ומעבר הכספים לבתי המלון. כפי שנכתב כאן בשבוע שעבר, תוכנית “מלון אורחים”, שכוללת פינוי אזרחים לבתי ספר ומתנ”סים, הייתה אמורה להתבצע על ידי רח”ל, פיקוד העורף והרשויות. גורם במשרד האוצר אומר שהשר היה זה שהתעקש שהמפונים יעברו לבתי מלון וביקש מאגף התקציבים לשריין תקציב לפינוי.

אנשיו של הממונה על התקציבים יוגב גרדוס טענו בצדק כי לסמוטריץ’ אין כל סמכות לקבל החלטה כזו לבד ועליו להעביר החלטת ממשלה, כי בלעדיה לא יהיה מקור תקציבי. אלא שהעברת החלטה כזו בסיטואציה שבה הממשלה בקושי תפקדה הייתה מנותקת מהמציאות - מה גם שלא היה הזמן הדרוש להעברתה, שנע בין כמה ימים לכמה שבועות.

מנגד, גורם המעורה בפרטים אומר כי הארכת הפינוי הייתה בידי משרד הביטחון והממשלה ולאוצר לא הייתה על כך שום השפעה. לראיה: הפיצוי הגבוה שקיבלו מפונים שלא שוכנו בבתי המלון, מה שעלה למדינה מיליארדים והתבצע על אף התנגדות הדרג המקצועי באוצר.

עניין של סדר עדיפויות

מערכה פנימית קשה התנהלה באוצר סביב גודל “הקופסה התקציבית” שהייתה אמורה לממן את הוצאות המלחמה. אגף התקציבים, לטענת הגורם, אמר שיספיקו 600 מיליון שקל. סמוטריץ’ ביקש 30 מיליארד. ההתגוששות המשיכה עד אמצע נובמבר ואז פנה השר לשגית אפק, היועצת המשפטית של הכנסת, והורה לה להכין הצעת חוק פרטית. כשזו הונחה על השולחן, לפתע העניינים החלו לזוז.

אלא שהבכיר לשעבר באוצר מדגיש כי אין דבר כזה הצעת חוק פרטית לפריצת תקציב המדינה, ובוודאי שהיועצת המשפטית של הכנסת לא יכולה לקדם אותו, ולכן מדובר ב”גבב של שטויות”. הוא גם מזכיר שב–30 השנים האחרונות תקציב המדינה לא נפרץ אפילו פעם אחת, ותחת סמוטריץ’ זה קרה שלוש פעמים.

כאוס המשל”ט

עוד סוגיה שחזרה על עצמה שוב ושוב, וגם עליה עמדנו בתחקיר המיוחד בשבוע שעבר, הייתה מועד הארכת הפינוי לבתי המלון. משום מה, זה קרה תמיד ברבע לחצות, ממש בדקה ה־90 שלפני פקיעת החוזה. הגורם הממשלתי מסביר שהדבר נעשה במכוון, כדי לא לשדר לאויבים שלמדינת ישראל יש זמן בלתי מוגבל למערכה. מעבר לכך, גם לא הצליחו לגייס מקור תקציבי.

“לא באה להם טוב הקופסה, אז הם משכו זמן. חוץ מזה, השר לא יכול לבקש הארכה בלי חוות דעת של משרד הביטחון, וגם להם יש זמן. ברגע שהייתה חוות דעת, לקחו יום–יומיים לבצע את ההארכה.

“בתי המלון”, הוא מוסיף, “עשו הרבה מניפולציות. "הבטחנו להם שנשכור מהם את החדרים למשך כל השנה, שאף מפונה לא ייזרק. השר הבטיח להתאחדות המלונות 200 מיליון שקל פיצוי על הנזקים שנגרמו למלונות. צריך לזכור שהם היו קורסים בלעדינו”.

אחד משיאי הכאוס היה סביב הקמת המשל”ט החברתי. ב–26 באוקטובר אישרה הממשלה את הקמת מרכז השליטה לתכלול עבודת משרדי הממשלה בתקופת המלחמה. הפרויקטור בראשו אמור היה לתאם, לתכלל ולגבש תמונת מצב מול משרדי הממשלה והגורמים הרלוונטיים, בכל הנוגע לשמירת הרציפות התפקודית למתן מענה לצורכי העורף בזמן המלחמה.

על אף לחצי סביבתו הקרובה, סמוטריץ’ לקח על עצמו את הקמת המשל”ט ופנה לאודי אדירי, מנכ”ל משרד האנרגיה לשעבר ובוגר אגף התקציבים (שאינו ימני ואינו דתי), על מנת שייטול על עצמו את התפקיד. אדירי נענה, ואז התברר שכדי להתמנות לתפקיד עליו להיות עובד מדינה. לזה הוא סירב. נעשה מאמץ לגייס אותו למילואים דרך המל”ל, אבל גם זה לא צלח.

מאיר שפיגלר היה המועמד הבא בתור. הייעוץ המשפטי במשרד טען שעלול להיות ניגוד עניינים בין כהונתו כמנכ”ל חברת חשמל להיותו פרויקטור ושעליו לצאת לחל”ת. שפיגלר סירב - והמינוי נפל.

טל בסכס, מנכ”ל החברה למתנ”סים, נקרא לדגל, עזב את תפקידו ויצא לחל”ת כנדרש. עברו חודש וחצי עד שמינויו אושר על ידי נציבות שירות המדינה ומשרד המשפטים. בינתיים נשלח אליו מייל מהייעוץ המשפטי שאסר עליו לתת הוראות למי מעובדי המשרד, מאחר שאין לו סמכות.

מתוך רצון כן להתחיל לעבוד, בסכס רצה להקצות למשל”ט קומה בבניין החברה למתנ”סים וביקש תקציב כדי לצייד אותה ולהתחיל לאייש תקנים. סמוטריץ’ הורה להעביר 3 מיליון שקל לצורך העניין וקיבל ברקס: בסכס בניגוד עניינים, אמרו לו, משום שעבד בחברה למתנ”סים.

לא עזר ההסבר שהחברה למתנ”סים היא חברה ממשלתית ומדובר בהעברת אותו הכסף מכיס אחד לכיס אחר. במהלך הזמן הזה עבדו בסכס ושני עוזריו בהתנדבות. שבועיים אחר כך, כשהבין שהמשרה שלו למעשה ריקה מתוכן, הודיע על עזיבתו.

סמוטריץ’ ביקש שבסכס ייתן הצהרה יומית לאזרחים, לצד מנכ”לי משרדים מתחלפים לפי הצורך, יענה לשאלות וישתמש בנתונים שיוצגו לציבור בדשבורד, כמו בקורונה. לצורך העניין פנה למשרד שהקים ותפעל אותו אז. גם כאן אמרו “אי אפשר” ושלחו אותו ללפ”מ (לשכת הפרסום הממשלתית), שנזקקה לשלושה חודשים כדי להעמיד את המערכת על הרגליים.

אלא שגם כאן יש גרסה סותרת. בכירים אחרים במשרד מספרים שבסכס נשכר בעצם להיות העוזר של סמוטריץ’ בקבינט החברתי, ושלא ברור למה הוא היה צריך עוזר ומה מהות התפקיד הזה בכלל, כשלפי ההיגיון הבריא מי שהיה אמור למלא אותו הוא מזכיר הממשלה.