לוסיל בלקרמן (30) לא מאוד מתחברת לתואר "רודפת צדק", והובלה של מחאה ציבורית לחלוטין לא הייתה חלק מהתוכנית שלה לשנת 2025. אבל לפני כמה שבועות, בעוד היא צופה במחירים מזנקים בכל תחומי החיים, ובעוד ועוד חברות שמצטרפות לגל ההתייקרויות – אחת הנורות שלה התחילה להבהב.
"אני לא בן אדם שאוהב מותרות", היא מספרת, "כאישה שגרה בשכירות במרכז תל אביב, אני לא מאוד אוהבת לצאת למסעדות או לקנות מותגים. אני עובדת בכמה עבודות כי ההכנסה שלי כמעצבת גרפית לבדה לא מספיקה. אני קונה בצורה אחראית. אבל לפעמים כשבא לי קצת להתפנק, אני קונה לי "קליק". מה לעשות? מכורה לחטיף המטומטם הזה. אני זוכרת שלפני 3 שנים, הוא עלה בקושי 5 שקלים. היום מוכרים אותו באותו סופר ב-11 שקלים - זה נראה למישהו הגיוני? זה מותרות, אבל זה מבאס. אותו דבר גם על בשר. למה זה הפך להיות נורמלי שאני משלמת 60-70 שקל על פרגית? מעדני דנונה פרו הייתי קונה פעם ב-4.9 ש"ח. היום זה כבר 6-8 שקלים. אנחנו אומרים לעצמנו ׳זה שקל פה, שקל שם׳, ובלי שנשים לב – פתאום הכול מתייקר בגדול".
לקראת תחילת חודש ינואר, לוסיל ראתה כאזרחית מודאגת איך הכול הולך להתייקר – איך מצד אחד ההוצאות יגדלו, ומהצד השני ההכנסות יצטמצמו דרמטית. היא שמעה איך תאגידי המזון מכריזים אחד אחרי השני על עליות מחירים: שטראוס, יוניליוור, אסם-נסטלה, ויסוצקי, כרמית ועוד חברות רבות שרוכבות על הגל. אל מול התסכול שהמגמה הזו יצרה אצלה, המחשבה להתחיל מחאה צצה במוחה של לוסיל דווקא כשנזכרה בתחילת המלחמה.
"קצת אחרי תחילת המלחמה, מצאתי את עצמי בעמותה בשם המלאכים של ערן, שגייסה תרומות ומזון לחיילים ונזקקים", היא משתפת, "ובלי שום רקע חברתי – מצאתי את עצמי מנהלת מתנדבים. בתקופה הזאת, כמה שזה נשמע קיטשי, הבנתי שאין כמו העם שלנו. כשהכול קרס והרגשנו שאף אחד לא יכול לעזור לנו מלבדנו, זה איחד אותנו וגרם לנו להבין שאנחנו יכולים לעשות שינוי. ההתאחדות האזרחית ב-7 באוקטובר גרמה לי להבין את הכוח שיש לנו יחד".
ועם ההבנה הזאת, לוסיל, עד אז בעיקר מעצבת גרפית, תקליטנית בסופ"שים וזמרת חובבת – הוסיפה לעצמה כדור נוסף לגָ'אגְלִינְג, והפכה למובילת מחאה: "לא הפסקתי לחשוב על ההתגייסות הזו ב-7 באוקטובר, והשתגעתי בלי להבין למה זה לא מתורגם גם בהיבט הצרכני הזה. בסופו של דבר, המחאה נולדה מתוך תסכול. לפני שבועיים התעוררתי ואמרתי לעצמי – ׳את חייבת לעשות משהו׳. ההנחה שאנחנו עם אדיש שימשיך לשלם לא משנה מה – לא מקובלת עלינו יותר. הזמן של התאגידים נגמר. אנחנו לא נרים ידיים ונילחם כמה שאנחנו יכולים".
"בתוך כמה דקות הכנתי פוסטר, ובצירוף סרטון שלי מדברת על יוקר המחיה, פרסמתי אותו בטיקטוק, בפייסבוק ובאינסטגרם. מרגע שהעלתי את הסרטון הראשון, הכול קרה מאוד מהר. הסרטונים הבאים כבר קיבלו מאות אלפי צפיות, אלפי לייקים. תגובות של אנשים שמודיעים שגם הם לא נכנסים לסופרים – לא הייתי מוכנה לזה".
כללי החרם הצרכני שהיא מובילה מקיפים את כלל תאגידי המזון וכוללת שני חוקים מרכזיים: האחד, לא נכנסים לסופרים במשך שבועיים, והשני – מצמצמים ככל הניתן את הקניות מהתאגידים הגדולים וענקיות המזון. לוסיל בעצמה לקחה את המחאה צעד אחד קדימה, וקונה מהסופרים בטווח הרחוק אך ורק מוצרים בפיקוח.
"בזמן שאנחנו לא עומדים במחירים הגבוהים, התאגידים נהנים מזה ומרוויחים הון עתק", היא אומרת, "תנובה הולכת לחלק השנה דיבידנד ענק של חצי מיליארד, כשברקע עליות מחירי מטורפות. הם חיים בסרט שזה יעבור בשתיקה. הם הביאו אותנו למצב כזה שאין לנו ברירה אלא להתחיל למחות. המטרה שלי היא שנתחיל לשאול שאלות. אף אחד לא מלמד אותנו בבית הספר מה זה בנק, מה זה ארנונה או מה זה ביטוח לאומי, מהי צרכנות נבונה – אז אנחנו מלמדים את עצמינו והולכים נגדם בכל הכוח".
השלב הראשון של המחאה מכוון נגד ענקית המזון שטראוס. "החלטנו לנתב את זה נגד תאגידים ספציפיים כדי להעביר מסר לאחרים שרואים את הפעילות שלנו - ושיתחילו לפחד", מסבירה בלקרמן, "אנחנו מתחילים עם שטראוס, ונעבור לאחרים – בהם ויסוצקי, וכל השאר. בשטח, ראיתי שאנשים מתחילים להבין את האירוע כשהסרטון על שטראוס התפוצץ. מטרת החרם היא לשבור את המונופולים, לערער את המעמד שלהם. אנשים אומרים לי – 'את הולכת קטן מדי', כי הם מבינים שזו טיפה בים, אבל ככה מתחילים - צעד צעד".
אז איך לא נכנסים לסופר במשך שבועיים? "אני עושה את זה בעיקר בעזרת אתר החישוק", היא מפרטת, "שם אני קונה בעיקר מוצרים יבשים, ומעבר לזה – מסתדרים. אפילו קפה אני מתחילה ללמוד איך להכין לבד בבית. זה קשה, אבל אפשרי, עם פולי קפה שאפשר לקנות בזול מאוד בחישוק. אני לומדת בכל יום איך להתייעל ולא להיות תלויה בקנייה מהתאגידים הגדולים כדי להתנהל ביום יום".
אבל איך יכולה לעשות זאת משפחה ממוצעת של חמש נפשות, שצריכה להאכיל כמות גדולה יותר של פיות? לטענתה של לוסיל, זה לא פשוט – אבל זה חשוב וצריך לעבוד בזה: "זה הכול עניין של מציאת אלטרנטיבות. כשהולכים לסופר, לא לקחת את המותגים המוכרים. אם נבדוק את המדפים התחתונים, נחפש במוצרים מאחורה – נגלה לרוב את אותו מוצר רק במותג אחר, במחיר מוזל יותר ולעיתים באריזה גדולה יותר. גם אם אנשים לא יכולים להחרים את שטראוס לגמרי, אף שמדובר לרוב במוצרי מותרות, חשוב לנסות כמה שיותר לצמצם ולקנות את חומרי הגלם. בסוף, המטרה היא לעורר אצל המשפחות שיח ומודעות. ככל שאנחנו יודעים יותר, אנחנו קונים חכם יותר".
כשהיא נשאלת מה ייחשב בעיניה הצלחה של המחאה, לוסיל משיבה בהחלטיות: "הקרב הזה ייגמר רק אחרי שנסיים לפרק את המעמד המונופולי של התאגידים האלה. יש לנו דרך ארוכה – אבל אנחנו נחושים. ההורים שלי, עולי ברית המועצות לשעבר, ירדו מהארץ, עזבו לארה"ב לפני חמש שנים בקורונה, מסיבות כלכליות. זה הטמיע בי מודעות כלכלית גדולה מאוד ונטע בי את ההבנה – לי זה לא יקרה. אני אלחם על הזכות לחיות כאן בכבוד, כי אין לי מדינה אחרת".
"חיינו עם יוקר המחיה הזה מספיק זמן. ראיתי ב-7 באוקטובר איך כולנו התגייסנו והתנדבנו כדי לשמור על הבית", משתפת, "ולכן אני מאוד מאמינה שאם נתאחד באמת כאזרחים - המחאה הזו תצליח. לתאגידים הגדולים אני אומרת: אכלתם על חשבוננו מספיק, זמנכם נגמר ומקווה שתתעוררו בקרוב ותורידו את המחירים. וממקבלי ההחלטות אני מבקשת – עשו הכול כדי להקל על הציבור שבחר בכם, וקורס תחת הנטל".
כאמור, הגירה למדינה אחרת היא לא אופציה מבחינתה של לוסיל. "בדיוק בגלל הכוונה שלי להקים פה בית ומשפחה, אני כל כך מודאגת ונחושה להילחם בעובדה שיקר פה מדי כדי לחיות. אין לנו מקום אחר", היא מסכמת, "זו מלחמה על הזכות הבסיסית לחיות כאן, לא פחות. ובמלחמה הזאת – אנחנו ננצח".
