ב-92 הייתה מפלגת מרצ סמל מסעיר לזכויות, ערכים ותקווה בקרב הדור הצעיר. שניים מתוך 12 המנדטים שלה, ההישג הגבוה ביותר בתולדותיה, היו של זוגות צעירים שנאבקו ביוקר המחיה ודרשו תיקון לחוק הדיור הציבורי. מאז הם התבגרו, והשמאל איבד את הצעירים של היום שנולדו למקום אחר, מצע אחר וייאוש יותר נוח. “כשהתחלתי את הקריירה שלי במרצ", מספר אבשלום וילן, מוותיקי המפלגה וחבר כנסת לשעבר מטעמה, “מינה צמח עשתה לי היכרות עם תיאוריית האמבולנס. היא אמרה, כשאתה שומע צפירת אמבולנס, קורה אחד מהשניים: אם זה אדם מבוגר שהולך לעולמו, קרוב לוודאי שהוא ממחנה השמאל, אם זה תינוק חדש שנולד, קרוב לוודאי שיצביע למחנה הימין".
מה הדור הצעיר רואה בימין שלא רואים בשמאל?
“הצעירים של היום נולדו לתוך הסכסוך. הם לא מכירים מציאות אחרת, ומבחינתם אפשר להסתדר בלי תהליך שלום. מבחינתם, פלסטינים בלי זכויות הצבעה בישראל לא דמוקרטית זה דיון מופשט. הם חיים את הכאן ועכשיו. הנושאים של צדק חברתי לא מעניינים אותם, ולכן כל המפלגות שניסו לטפל בזה לא הצליחו. מה ששולט אצלנו זה הפחד. מאיראן, מהפלסטינים. מהביטחון האישי. וביבי משחק עם הפחדים הקולקטיביים ומנגן עליהם. פעם אחת ניסה לטפל בנושאים החברתיים כשהיה שר אוצר, ירד ל־12 מנדטים ועזב את זה. לכן למפלגה כמו מרצ, שהצדק החברתי הוא הדגל המרכזי שלה, קשה מאוד להתרומם".
אולי כי דגל יותר מרכזי במרצ הוא הכיבוש והסכסוך הישראלי־פלסטיני?
“אני אומר את זה בכאב, בביקורת על עצמנו: נתפסנו בעיני הציבור כמפלגה שלא נאבקת על האינטרס הישראלי אלא רוצה לעשות כבוד לפלסטינים. אבל המניעים שלנו הם ישראליים לחלוטין, אנחנו נאבקים נגד הכיבוש ועל תהליך השלום, כי עוד מעט הפלסטינים יהיו רוב עם זכות בחירה, אחרת זו לא דמוקרטיה אלא אפרטהייד, וכבר לא נהיה מדינה יהודית. הסכסוך יוצר פסימיות מאוד גדולה, והעובדה שלא הצלחנו לקדם את תהליך השלום מביאה לתסכול ששולח את הדור הצעיר לימין. תופעת בן גביר, שהביא 14 מנדטים, היא איתות ברור שמרצ הופכת עם השנים לפחות ופחות רלוונטית".
“פחות רלוונטית" זו כמעט מחמאה לטרגדיה של מרצ, שבדיוק השנה, כשמלאו לה 30, נפטרה טרם זמנה. מצע המייסדים של שולמית אלוני, יוסי שריד, חיים אורון, אמנון רובינשטיין, אבשלום וילן, יוסי ביילין, נעמי חזן, ענת מאור ואחרים - נחשב בתקופתם לסנטימנט, לא רק אמירה פוליטית. מרצ הייתה זהות ובית לאנשים שחיפשו ביטוי לזכויות אדם ולצדק חברתי, לא רק בכנסת אלא גם בעיתונות, בממסד, בספרות ובתרבות. בעשור הראשון לחייה הייתה קול צלול לנשים, להט"ב, ערבים ומיעוטים, אבל ב־20 השנים האחרונות נאבקה על הישרדותה הפוליטית. שש פעמים התחלפו בה ראשי מפלגות, שלוש פעמים המנהיגים שלה חברו לממשלות שלא הניפו את דגליה. היא עברה טלטלות פוליטיות ומלחמות פנימיות, נשחקה ודשדשה סביב אחוז החסימה, עד שבשבוע שעבר נעלמה כליל.
זה לא קרה כרעם ביום בהיר. היו סימנים מוקדמים, כתובות על הקיר. ועדיין הנפילה מכאיבה. לתומכים, למצביעי עבר ובעיקר למייסדים שרואים את מעשי ידיהם טובעים בים ולבם נחמץ. “קריסת מרצ היא שבר עמוק גם אינטלקטואלית וגם רגשית", אומר רן כהן, ממקימי המפלגה, שכיהן מטעמה כחבר כנסת וכשר התעשייה והמסחר, “כי כל החיים היינו נאמנים לחזון המפלגה, גם אם הוא סיכן את החיים, הבריאות והמשפחה. כשחוקקתי את חוק איסור הקמת מצבות זיכרון לזכר מבצעי טרור, ובזכותו אפשר היה להרוס את האנדרטה שהקימו בן גביר וחבריו לזכר הרוצח ברוך גולדשטיין, אז גורמים קיצוניים שרפו את הרכב שלי ארבעה מטר ממני, וכל שונאי רבין רדפו וקיללו וגידפו אותי ואת משפחתי. הם כתבו שלטי שנאה וכינו אותי 'בוגד' למרות שהייתי אלוף משנה בצנחנים. ועכשיו הכניסו את נציגי כהנא לכנסת ואותנו זרקו החוצה. זה שבר עמוק".
“כניסת הכהניסטים לכנסת יותר כואבת לי מאשר נפילת מרצ", מחדד דדי צוקר, ממייסדי שלום עכשיו ומרצ וחבר כנסת לשעבר מטעמה. “זה ממש כאב פיזי. כי היו לי יד ורגל בהקמת המפלגה ולא חשבתי שהתסריט הזה יקרה. לא התכוננתי לזה. לא נערכתי לזה".
לא ראית את הסקרים?
“כשאסון מתרגש עליך, התגובה האנושית היא להדחיק. בראש ידעתי הכל, אני לא אידיוט גמור, אבל לא האמנתי שבפועל מרצ לא תעבור את אחוז החסימה. בפרט כשחסרו לה רק אלפי קולות בודדים. אני הולך עם שני פצעים מאוד גדולים, כניסת הכהניסטים ונפילת מרצ. כשאני הייתי חבר כנסת וכהנא נכנס למליאה, לא נשאר שם אדם אחד חוץ מהיו"ר. כולם יצאו בהפגנתיות, אפילו הליכודניקים. היום אנשי כהנא הם גורם דומיננטי וחשוב בפוליטיקה הישראלית ואנחנו התפיידנו".
יש מקום לחשבון נפש?
“יש חשבון נפש, אבל גם תקווה", אומרת נעמי חזן, חברת כנסת וסגנית יו"ר הכנסת לשעבר מטעם מרצ. “בשני העשורים האחרונים השמאל עשה טעויות, וכל פעם ניסו לעשות רק תיקונים קטנים. עכשיו הגיע הזמן לעשות חשיבה מחודשת ולפעול בצורה הרבה יותר מסודרת".
אילו טעויות מרצ עשתה?
“במשך תקופה ארוכה מרצ לא עמדה מספיק על עקרונות ערכי היסוד שלה גם בעשייה וגם ברמה הטקטית. היא נכנעה לכל מיני ויכוחים פנימיים שהחלישו את היכולת שלה להתאים את האידיאולוגיה לתנאים המשתנים. זה תהליך, אבל אפילו בתקופה האחרונה, כשהיא הגיעה סוף־סוף לממשלה אחרי 20 שנה, הייתה לה הזדמנות להתעקש על נושאים מדיניים שהם נשמת אפה כמו השטחים, הכיבוש וזכויות אדם, ולצערי היא נבלעה בתוך החישובים הקואליציוניים. כך למשל הממשלה נפלה כי הליכוד הצביע נגד חידוש תקנות לשעת חירום בשטחים, אבל מרצ אף פעם לא תמכה בתקנות לשעת חירום ולהצביע בעד זו בעיה. גם נושא איחוד המשפחות לא הצליח, ולצערי הרב הייתה אצלנו התקפלות".
אם מרצ הייתה מתעקשת על הנושאים הללו, ממשלת השינוי בכלל לא הייתה קמה.
“עם כל הכבוד, אי אפשר להסכים לא להתעסק בנושאים מדיניים, כי הם כל הזמן על הפרק, ובאמת ממשלת השינוי עסקה בנושאים האלה בתוך המסגרת, כי אין סטטוס קוו, ובתוך המסגרת הזו חברי הכנסת של מרצ כן התבטאו ופעלו, אבל כשזה הגיע להצבעות, הסיכון הכללי היה גדול, ולכן מרצ הצביעה בניגוד לערכי המפלגה ובניגוד לערכים בסיסיים של כבוד האדם וחירותו".
כהן: “מרצ התקפלה והתגמדה לעמדת ‘געוואלד', במקום עמדה של מנהיגות ועשייה. ובקמפיין ‘הצילו' אף אחד לא מצליח. בשנים האחרונות המפלגה איבדה כמעט לחלוטין את המרכיב החברתי־כלכלי שלה, מהלכים שאילן גילאון ז"ל ויאיר צבן ואחרים, אני בתוכם, הובלנו שנים רבות. הגוון הזה של צדק חברתי, שהיה עמוד התווך של מרצ, כמעט נעלם וגרם לשחיקת השמאל כולו. במרצ היו ויכוחים פנימיים בנושא הזה. מחנאות מסוימת. היו כאלה שאמרו שצריך להתרכז בנושאים חברתיים, והיו שאמרו שצריך להתרכז בנושאים מדיניים, וכל המחלוקות שתו לנו אנרגיות".
אם הביקורת של המייסדים על מרצ זהירה ומרוסנת, הרי שאמנון רובינשטיין, מראשיה הבולטים, חבר כנסת מטעמה וראש אגף ההסברה שלה לשעבר, חריף וישיר בהרבה. “אני עזבתי את מרצ לפני הבחירות האחרונות ולא הצבעתי לה", הוא מפתיע. “מרצ הלכה לכיוון קיצוני שלא התאים לדעת הקהל הישראלי ויש גבול לגעוואלד. לכן בבחירות האחרונות לא הצבעתי למרצ. רק אשתי הצביעה מרצ".
למי הצבעת?
“ליש עתיד. גם בבחירות הקודמות לפני שנה הצבעתי ליש עתיד. אני מאשים את מרצ שבכל התנגשות בין יהודים לערבים, הם לא ביצעו מספיק הזדהות עם הצד היהודי. כבר לפני שנים הזהרתי אותם מפני המגמה הזאת. אמרתי, יש כאן מלחמה למען ריבונות יהודית והיא צודקת, יש זכויות אדם, אבל הזכות היהודית למקלט בטוח גדולה יותר. אבל מרצ לא התחשבה בזה. בכלל. ניסיתי להסיט אותה לכיוון יותר מרכזי־ישראלי ולא הצלחתי".
יש לך דוגמאות?
“מרצ חתמה על הצהרת ז'נווה, שהייתה מאוד קיצונית גם לחברים ולפעילים בה. אתן עוד דוגמה ישנה אבל מייצגת: נודע לי שמרצ עומדת להקים בגבעת חביבה מכון לשלום ולהעמיד בראשו את אחד משונאי ישראל ואנטי־ציוני מובהק מאוניברסיטת חיפה, שמאז עזב את המדינה ומשמיץ אותה מבחוץ. פניתי לראשי מרצ, אמרתי, אתם לא יכולים למנות אדם כזה שרואה את השלום כתהליך חד־צדדי, והם אמרו, יש חופש אקדמי. אמרתי, אבל למפלגות אין חופש אקדמי, ואם מרכז מורשת בגין יתמוך בדוקטרינה של כהנא, אתם תגנו אותו ובצדק. אבל הם לא היו מוכנים לבטל את המינוי הזה. גבעת חביבה הוא מקום שקרוי על שם לוחמת יהודייה אמיצה שהקריבה את עצמה למען הרעיון הציוני. ראיתי במעשה שלהם יריקה על קברה. ממש כך. זו הייתה בעיניי סטירת לחי לשמאל. ובאמת הרבה אנשים ממרצ הם קברני השמאל. הציגו את השמאל כאנטי־ישראלי ולא לקחו בחשבון את הצדק הישראלי. גם ההצדקה של מרצ את בית המשפט הפלילי הבינלאומי, שהוא אנטי־ישראלי מובהק, היא אכזבה גדולה בשבילי. לא תקפתי אותם, אבל בשנים האחרונות הפסקתי להצביע להם, וכשמרצ התרסקה בשבוע שעבר, הרגשתי צער עמוק, אבל זה לא בא לי בהפתעה".
האחריות היא גם על מנהיגי מרצ בשנים האחרונות, לא?
“לא. גלאון, הורוביץ וזנדברג מילאו את תפקידם במסירות ובכישרון. הבעיה היא לא הם, אלא הקו של המפלגה. העמדה הסוציאל־דמוקרטית לא מנוגדת לרעיון הציוני הקלאסי ולמדינה עצמאית יהודית ריבונית. אבל השמאל הישראלי הוא תינוק שנשבה. הוא לא יודע אם הוא אוהב את אבא, או אוהב את אמא, הוא פשוט לא רציני. ומרצ ניטרלית. אני חושב שהמציאות בישראל היא של מלחמה קשה על קיום, ובמלחמה כזאת מיעוטים שלא תומכים בקו הלאומי נמחקים. במלחמה קורים דברים איומים, והתפקיד של המנהיגים הרציניים הוא למנוע אותה. הכוונה של מרצ הייתה טובה, אבל הביצוע היה רע. גם מפלגת העבודה נפלה בגלל זה. ההסבר היחידי שלי הוא שמנהיגיה נפלו לשכרות. הם היו שיכורים מהכוח ולכן איבדו את השלטון. מרצ נתנה את הדוגמה הקלאסית, ומפלגת העבודה את הדוגמה המכוערת".
לא כל ותיקי מרצ רואים בקריסת המפלגה שיקוף של מצב השמאל בישראל. חלקם סבור שמדובר בהתנהלות שגויה במערכת הבחירות, אסטרטגיה גרועה, כשל טכני לכל היותר. השמאל, לפי מייסדי המפלגה הגוועת, קיים ונוכח, כמעט תיקו עם הימין, רק שלאחרונה הוא התפזר במפלגות המרכז. “השמאל לא נעלם, כי תוצאות הבחירות הן תיקו גדול בין ימין לבין מרכז־שמאל", אומרת ד"ר ענת מאור, לשעבר חברת כנסת מטעם מרצ ויו"ר ועדת המדע. “לכן לא השמאל ולא המרכז כשלו ברעיונות ובהשפעה אלא בקונספציה. לא התארגנו כגוש. התרענו על זה מראש. אסור היה לפצל את המשותפת ואת בל"ד, ואסור היה לעשות את קמפיין המפלגה הגדולה של יש עתיד. במושגים שלי כאשת מרצ, יאיר לפיד היה ראש ממשלה טוב מאוד, כי חלו שינויים דרמטיים גם בתמיכה בזכויות אדם וברגישות החברתית לגמלאים וגם במצב ערביי ישראל, ולכן היינו צריכים להתאחד איתו. זו הייתה טעות אסטרטגית של מרב מיכאלי. אבל משלא התאחדנו, הקמפיין שהוא הוביל של ראש מפלגה גדולה היה מוטעה. לפיד לא הבין שצריך להתייצב כראש הגוש כדי להשיג את 60 המנדטים, שתה את מרצ ולא מנע את הפיצול. ליוויתי את גלאון במסע הבחירות וראיתי שהם הופיעו בצורה אומללה. אפילו בקיבוץ שלי היו שתי חברות כנסת של לפיד שבאו עם הקונספט שיש עתיד צריכה 30 מול 30 כדי להשוות לליכוד. אמרתי להם, על מה אתם מדברים, מה זה חשוב כמה תהיו, חשוב הגוש, הרי גם לציפי לבני היו 28 מנדטים אבל ביבי הרכיב ממשלה כי הגוש שלו היה גדול יותר".
אם הגושים היו מגיעים לתיקו, היינו נגררים לעוד מערכת בחירות.
“ואולי לא. אולי מפלגה חרדית הייתה הולכת איתנו לקואליציה כדי למנוע בחירות שישיות. בפועל, כל קלפי המיקוח נפלו. התחושה שלי היא שלפיד רצה להוכיח שהוא לא מושחת ולא נאשם שדואג רק לעצמו ולא רצה לתקוף. הוא היה צריך לתקוף את נתניהו, שנאשם בפלילים, ואת המפלגה הכהניסטית. הוא האמין שהדוגמה של ראש ממשלה טוב תביא את הניצחון פלוס קמפיין תקווה. אבל חסרה אצלו רגל שמזכירה את המסוכנות של ראש הממשלה נתניהו והמסוכנות של בן גביר שצמח על הביטחון האישי, שנפגע בשומר החומות. היינו צריכים להזכיר לאזרחים ששומר החומות היה בזמן נתניהו. כי האזרחים התבלבלו וחשבו שזה קרה בזמן לפיד. הייתה הזנחה חמורה של נתניהו ושל הנגב והמשטרה שהתפתחו בזמנו, ההתקפה על נתניהו והכהניזם הייתה מדודה. וכך קרה ששני משתמטי צה"ל הופיעו בציבור כאילו הם יפתרו את בעיות הביטחון והצליחו לגמד את קומתם של שני רמטכ"לי צה"ל בני גנץ וגדי איזנקוט".
“אני בעד העלאת אחוז החסימה", אומר יוסי ביילין, לשעבר יו"ר מרצ וכיום יו"ר ועדת ההיגוי של יוזמת ז'נווה. “אבל ברגע שזה קרה, החיבור של מרצ למפלגת העבודה היה לגמרי מתבקש. עשרות שנים אנחנו בעד האיחוד הזה, ולרוב או שמנהיגי מפלגת העבודה סירבו או שמנהיגי מרצ לא רצו בו. גלאון עצמה התנגדה לזה בעבר, כי היא רצתה לשמור על הייחוד שלה ולא להתמוסס במפלגה מגוונת. בבחירות האחרונות הייתה בעד, כי הבינה שמדובר במהלך הישרדותי, אבל הפעם מיכאלי סירבה".
וילן: “ממרומי האגו שלה, מיכאלי לא השכילה לראות את התמונה הגדולה ולקחה הימור מטורף גם על מפלגת העבודה, שעברה בקושי. מנהיג פוליטי שמבין את המשמעות של הירידה כלפי מטה, פועל בשכל ובהיגיון ולא נותן לאגו להוביל אותו. גם לפיד שגה שגיאה פטאלית. הוא אמר, אני רוצה להגיע כמה שיותר גבוה כדי לייצג את עצמי כאלטרנטיבה לליכוד. אמרתי לזהבה לפני חודש, ניהלתי כל כך הרבה מערכות בחירות בעבר ואני מבין את הפוליטיקאים שבישורת האחרונה יצרם גובר עליהם והם לא עובדים מתוכנן, וכמו שאני קורא את חבורת לפיד, הם ילכו על הראש שלנו. זה חזק ממנו. תעצרי אותם. אני מוכרח לציין שדווקא הפעם ביבי עלה עלינו. הוא איש של קמפיינים, הוא למד את זה לעומק בארצות הברית, הוא יודע להינעל על מסעות. ראיתי סרטון שלו עשרה ימים לפני הבחירות שבו הוא ניתח את המצב בצורה נכונה ואמר לאנשיו, תקשיבו טוב, אם מרצ לא עוברת את אחוז החסימה יש לנו שלטון על מלא. הוא חזה את זה, ולצערי אצלנו ההנהגות התנהלו אחרת. אם היו עובדים נכון, אפשר היה לגמור את הבחירות בשוויון לשני הגושים".
גם לחיים אורון (ג'ומס), לשעבר יו"ר מרצ, חבר כנסת ושר החקלאות מטעמה, בטן מלאה על מפלגת העבודה. “יש בי כעס מאוד גדול על הטמטום של ניהול מערכת הבחירות של השמאל", הוא אומר בצער. “אני ועוד כמה אנשים שהיו בעבר מרכזיים במפלגת העבודה פנינו למיכאלי כמה פעמים, התרענו בפניה שהולכת להיות מערכת בחירות קוטבית בין הגושים ושיש סכנה שגם היא וגם אנחנו נישחק וביקשנו ממנה, בואי נקים מסגרת משותפת לבחירות הבאות כדי למנוע נפילה של שנינו. אמרנו לה, הרי אין היום שום הבדל בין סיעת העבודה לסיעת מרצ, ואם תערבבי את חברי הכנסת שלך ושלנו ותבקשי ממישהו מבחוץ לשבץ אותם מחדש הוא ייכשל בבחינה. אבל מיכאלי, כנראה מטעמים של אגו, סירבה בתוקף".
אולי היא לא רצתה להיות מזוהה עם שמאל מובהק כדי לשמר מצביעים שרואים במפלגת העבודה מרכז־שמאל?
“בעיניי זו מחמאה בשבילה. הלוואי והייתי חושב שיש פה איזה מחשבה. לפי דעתי הייתה פה יהירות בנוסח ‘אני הצלחתי בצירוף מקרים להציל את מפלגת העבודה מהמהלך של עמיר פרץ, ואני אצליח גם הפעם ואהיה מפלגה דו־ספרתית, ואני בכלל מועמדת להנהיג את המדינה, לא יודעת אם אני מחליפה את גולדה או את רבין, אבל אני מועמדת להנהיג'. הכישלון הזה מאפיין את מנהיגי מפלגת העבודה כבר כמה שנים. גם עמיר פרץ וגם אבי גבאי לא הבינו שכמנהיגי מפלגת העבודה הם כבר לא יעשו את התפקיד ההיסטורי של מנהיג המדינה. התפקיד הזה עבר מזמן למפלגות המרכז־שמאל כמו קדימה, יש עתיד או המחנה הממלכתי, והם צריכים להיות מה שמרצ החליטה להיות - נהג המשנה, הנווט לצד הטייס. אנחנו רוצים להיות הקיר השמאלי של מפלגות המרכז, כי כל מפלגת מרכז חייבת קיר שמאלי שמבטא עמדות מאוד ברורות בארבעת הנושאים המרכזיים של החברה הישראלית: הכיבוש, השוויון בין יהודים וערבים, שלטון המשפט והנושאים החברתיים. אם אתה מגמגם בנושא הכיבוש, אתה מגמגם בסוף בנושא הערבים; ואם אתה מגמגם בנושאי המשפט, אתה מגמגם בסוף גם בנושאים החברתיים".
עם כל הכבוד לקמפיין יש עתיד והעבודה, אתם לא עושים הנחה למרצ? איפה האחריות שלכם בקריסת המפלגה?
“האחריות של מרצ היא שלא הצלחנו לייצר את המסגרת הרחבה שבתוכה נוכל לבטא את העמדות שלנו. והכישלון הגדול שלנו הוא ביכולת ליצור רשימה משותפת בין יהודים וערבים. חוץ ממערכת בחירות אחת, במרצ היו תמיד חברים ערבים ברשימה לכנסת, אבל תמיד הם נכנסו בקולות של יהודים. לא קיבלנו מנדט בציבור הערבי, וזה כישלון, כי הציבור הערבי מצביע הרבה יותר על פי הזהות שלו ופחות מוכן להצביע למפלגות ציוניות. אני רואה את הקושי הזה בשטח גם בקרב הבדואים. מנסור עבאס והמפלגות הערביות הם שותפים קואליציוניים להעברת חוקים, אבל רשימה לכנסת בעיניי היא לא התחברות מקרית של שני אנשים אלא חיבור אמיתי בציבור".
מאור: “זהבה לקחה אחריות אישית, אבל זהבה לא אשמה בכלום. קמפיין המפלגה הגדולה פשוט מוטט לנו את מרצ, ואנשים האמינו שכדי שהימין לא יחזור, צריכים להצביע ללפיד. הם נפלו בשבי הפחד שאם לא יצביעו ללפיד הגוש בסכנה. אמרנו ללפיד, תעצור את זה. אפילו ביום הבחירות עצמו. אבל לפיד התעקש".
רובינשטיין: “וגם מיכאלי. לכן המפלה של מרצ היא לא מכרעת. ההאשמה היא של מפלגת העבודה, שגם היא מסיימת את חייה בבחירות הללו במעשה אנטי־פטריוטי ואידיוטי".
גם מי שתולה את הכישלון במהלכים של מיכאלי ולפיד מוכן להודות שהסיבות לסיום תפקידה הפוליטי של מרצ בכנסת הנוכחית רחבות בהרבה מהקמפיינים בעבודה וביש עתיד. אחת מהן, שעליה מסכימים רוב ותיקי מרצ, היא העובדה שהמפלגה בגלגוליה האחרונים לא ידעה להתחבר אל העם. “זה קשור למנהיגות, לנוסח הדיבור, לססמאות", מבאר כהן. “הדבר הכי מדהים במרצ הוא שהדגלים שלה הם כל הדברים שהחברה הישראלית משתוקקת אליהם: שלום וביטחון, צדק חברתי, דמוקרטיה ושלטון החוק, אבל באופן מוזר ומפתיע, היא לא מסוגלת להתחבר אל הציבור. אולי זה בגלל השפה, המנטליות, אולי גם בגלל חוסר היכולת להתחבר לדמויות רגשיות. אנשים הרי מצביעים גם ברגש, אבל מרצ מתחברת יותר לשכל ופחות לרגש. כשהייתי מספר שתיים של שריד, אמרנו את אותם הדברים, אבל בגלל שיכולתי להתחבר רגשית ואינטלקטואלית לציבורים מאוד רחבים, אנשים הצביעו למרצ מתוך אהדה ואהבה גם בקריית שמונה וגם בדרום תל אביב".
כוונתך שמרצ מכוונת לאליטה ולא לפריפריה?
“מרצ לא מדברת לאנשים העממיים בישראל, ולכן היא לא מצליחה להתחבר אליהם. ובואי נודה על האמת, גם העם לא יודע להתחבר למרצ בגלל שהשפה שלו הופכת לשפת הסתה והיסטריה של נתניהו ובן גביר".
וילן: “לא הצלחנו לחבר אפילו את ערביי ישראל לנרטיב משותף. בשנות ה־90 היו למרצ שני מנדטים מהמגזר הערבי, זה לא קרה יותר. בשנות ה־60 הדיבור על השתלבות ערביי ישראל היה הרבה יותר מתקדם מאשר היום. בתור נער התארחתי בטייבה לכמה ימים וזה היה נורמלי. היום ההורים לא יסכימו לדבר כזה. בשנות ה־60 היה ניסיון אמיתי להשתלבות, ודווקא היום, כשערביי ישראל משתלבים בחברה ובכלכלה, הם מצביעים למפלגות הערביות שהן מחוץ למשחק הפוליטי כי המניע הלאומי חוסם אותם".
איפה עוד מרצ טעתה?
“הייתה לנו טעות אחת גדולה עם זועבי", אומרת מאור. “זו הייתה תקלה רצינית שניצן הורוביץ שילם עליה בפריימריז. מה שהיא עשתה זה גניבה פוליטית לאור יום. זועבי קיבלה ממרצ מתנה לא מוצדקת בכלל על מגש של כסף, ואחר כך הלכה להצביע נגדה. את לא יכולה להצביע נגד המפלגה שלך ולהישאר חברת כנסת. כמובן שזכותך לשמור על דעותייך, אבל תעזבי את המפלגה אם דעותיה לא מקובלות עלייך. האשמים העיקריים בהכרזה על בחירות היו חברי הכנסת של ימינה, והאלימות של הליכוד, שבגללה עידית סילמן נשברה, אבל הנפילה האחרונה, הקש ששבר את גב הגמל, הייתה ההצבעה של זועבי עם החוק להארכת התקנות בשטחים. גם אנחנו מתנגדים לשלטון הכיבוש, אבל בלי התקנות אי אפשר לקיים ממשל ישראלי בשטחים. ולכן כל השנים, ממש בתחושת הסתייגות אדירה, מרצ תמכה בזה. עד שבאה זועבי והצביעה נגד. אני מקווה שהכנסת תתעשת ותחוקק חוק שמי שמצביע נגד מפלגתו צריך להחזיר את המנדט".
למה גייסתם אותה מלכתחילה?
“זו הייתה טעות גדולה בשיקול הדעת, זו הייתה מעידה, אין מה לדבר, והבוחרים מאוד כעסו עלינו אבל לא עזבו אותנו כשגלאון חזרה, כי הם ידעו שזו לא הייתה מעידה מוסרית אלא מעידה אישית. הרגשנו נבגדים. זועבי ממש תקעה לנו סכין בגב, כמו שאורלי לוי־אבקסיס עשתה בשעתו, ואחר כך עוד הופיעה בראיונות כצדיקת הדור שהיא לא תבגוד באמונתה ובערכיה. לכי הביתה אם הערכים והאמונה שלך כל כך עקרוניים לך, ושמישהו אחר ייכנס במקומך".
אילו עוד סיבות גרמו להתרסקות המפלגה?
“התחזקות הימין", אומרת מאור. “ב־20 השנים האחרונות הימין נהיה יותר רדיקלי בכל מקום. הטראומה של מלחמת העולם השנייה הולכת ומתפוגגת, הדמוקרטיה כנראה לא מחזיקה לאורך שנים. חלק זוקפים את התחזקות הימין לתופעת העובדים הזרים, המהגרים והפליטים. גם החברה הישראלית זזה ימינה, כי אי אפשר לחיות במדינה תחת כיבוש ומלחמות ולהישאר דמוקרטיה חזקה. מלחמה גורמת לאלימות ולכוחנות, ואין כיבוש נאור. כשהתותחים רועמים המוזות שותקות. אז אנחנו משלמים מחיר על היעדר השלום. אני לא רוצה להצדיק את הפלסטינים ואתחיל מזה שאם ערפאת באוסלו היה מתנהג כמו מנדלה, הייתה היום מדינה פלסטינית עצמאית. אבל גם אנחנו עשינו טעויות. את היציאה מעזה היה צריך לעשות בהסכם עם הפלסטינים. ולאחרונה החמצנו את ההזדמנות עם אבו מאזן בגלל ההתנכרות של נתניהו. כשלא מקדמים את השלום ושוקעים במלחמה, הציבור מקצין וזז ימינה. הליכוד של היום הוא לא הכנסת שהייתי בה, ודן מרידור, בני בגין, לימור לבנת וגדעון סער הם לא דוד אמסלם ומירי רגב ומיקי זוהר. גם הציונות הדתית הייתה פעם יוסף בורג וזבולון המר, לא סמוטריץ' ובן גביר. לכן אני אומרת, טוב שלפיד וגנץ הם לפחות מרכז ולא ימין".
למה השמאל בישראל זז ימינה?
“לא רק חלק מהשמאל זז ימינה", אומרת חזן. “כל המערכת הפוליטית זזה ימינה, ומפלגת העבודה שיתפה פעולה והייתה חלק מממשלות נתניהו. הסיבות לתזוזה הן בגלל המצב הביטחוני, אבל גם בגלל רגשות קיפוח מוצדקים במידה רבה של הציבור המזרחי, שהפך אלטרנטיבה לאליטה הישנה. החברה הישראלית היום הרבה יותר פלורליסטית ומגוונת ממה שהייתה בעבר, יש המון תפוצות שלאורך זמן מרגישות שקופחו על ידי מסגרות שלטון, וחלק מהשמאל לא לקח אחריות על חלקו בהתהוות המצב הזה, במיוחד כלפי המזרחים אבל לא רק. כתוצאה מכך מי שעלה לשלטון אחרי שנות ה־50 וה־60 יכול היה לנצל את הקיפוח כדי לקדם את עצמו. זה נעשה בהתחלה על ידי בגין במערכת הבחירות, אבל נמשך עד היום כמחאת הימין על מעמדו החברתי והניסיון להגיע לשלטון כדי לתקן את העוול".
כהן: “הסחף הכמעט פראי לכיוון הימין הקיצוני גרם למשבר במרצ. הכישרון האדיר של נתניהו להסית ולפלג את העם, וההסתה של חברי עוצמה יהודית, יצרו מהלך מאוד חזק ימינה שהחליש את השמאל".
ביילין: “מפלגות השמאל נחלשו גם כתוצאה מהאינתיפאדה השנייה, שהייתה דווקא במשמרת של מפלגת העבודה, שרצתה להגיע לשלום. יכול להיות שהיא עשתה את זה בסרבול מסוים, אבל זו הצלקת הגדולה ביותר של השנים האחרונות וזה לא נרפא. הייתה תקווה לשלום, אבל הכישלונות בדרך והעימותים הקשים גרמו לאנשים לומר לעצמם באופן פשטני בדרך כלל, שרצינו שלום וקיבלנו מלחמה. גם רצח רבין גרם לתחושת האכזבה העמוקה שאי אפשר לעשות מה שרוצים באמת. כל זה הוסיף לרפיון השמאל".
צוקר: “החברה הישראלית זזה לכיוון החרד"לי, הלאומני והשמרני. והמגנט הזה מושך ימינה את כל המערכת. זה תהליך ארוך וממושך שבא לידי ביטוי גם בדמוגרפיה וגם בפרשנות היהודית. ההגדרה של יהדות ההלכה הפכה עם השנים ליותר קיצונית ולאומנית. ההתקרבות של היהדות להר הבית הפכה למנגנון ההשמדה העצמי של הליברליזם היהודי. ככל שמתקרבים להר הבית ולסמלי הגאולה והמשיחיות, הפרשנות הנאורה של היהדות הולכת ונחלשת. הכיבוש הוא המרכיב המרכזי לתהליך הזה. אנחנו נמצאים במתח תמידי של דם, קורבנות ומהומות, מתפתחת מערכת אפרטהייד שאנשים מוצאים לה הצדקה, וזרמים פוליטיים שלמים בונים על שנאה לערבים ואומרים, זה לא גזענות, אנחנו רק מגינים על עצמנו".
כל זה היה גם בעבר ובכל זאת מרצ שרדה.
“כששואלים אותי מה יהיה, התשובה שלי היא: אותו דבר רק יותר. זה תהליך. החברה הישראלית עסוקה בפחדים מאד גדולים, ולכן המערכת זזה ימינה לאט אבל בטוח. לפני 15 שנה היו אינתיפאדות. מאז נולדו מאות אלפי ילדים, רבים מהם הם חרדים, רבים מהם משוכנעים בצדקת הימין. זה לא נעשה בדילוגים ובקפיצות אלא בתהליך שוחק, אטי, כל פעם עוד קצת ימינה. לפני 25 שנים אף אחד לא קיבל את העובדה שכהנא נואם בכנסת. השנה חסידיו השתתפו בהספד הממלכתי לרבין".
אבל דווקא בשנה האחרונה לחייה של מרצ לא עסקנו בסוגיות קיומיות. הקורונה והנושאים החברתיים היו בראש סולם העדיפויות.
“לפני שנה וחצי היו אירועי שומר החומות והמהומות בערים המעורבות. ההקצנה היא לא חד־צדדית, היא גם ברחוב הערבי, ובשלושת החודשים האחרונים היה גל של פיגועים. הרי לא צריך להזיז הרבה כדי לשנות את המחוג. הפחד והשנאה שוחקים את השמאל ואת התנועות האוניברסליות".
אורון: “בקלפי שלי בקיבוץ להב מרצ ירדה ב־20%. פעם היא הייתה המפלגה הגדולה ביותר, אבל היום הקולות שלה הלכו ללפיד. גם לפי תוצאות הבחירות יש הקצנה ימינה בחברה הישראלית. מצד שני, עמדות שלפני 15 שנה היו צועקים עליהן ‘בוגד' הן היום מיינסטרים. פעם כשאמרו שתי מדינות לשני עמים מפלגת העבודה התנגדה. היום נתניהו וגנץ אומרים את זה. זו תנועה שהולכת בכיוונים הפוכים. מצד אחד המרכז הישראלי היום יותר קרוב לעמדות השמאל משהיה בעבר, כמו למשל היחס לקהילת הלהט"ב וזכויות הנשים. ומצד שני בן גביר אוכל את המפד"ל ההיסטורית ונכנס לכנסת. אבל בן גביר לא אכל מנדטים למרצ. השמאל נפגע דווקא על ידי המרכז, כי לאנשים נמאס להצביע למפלגות נישה".
על דבר אחד כולם מסכימים: חופש הפעולה של נציגי מפלגת מרצ בכנסת האחרונה נבלם בשל אילוצי ממשלת השינוי. ועדיין, גם אם הייתה מחלוקת פנימית על השותפות הזו, אומרים המייסדים שחלקם ממשיך ללוות את המפלגה מבחוץ, היא הייתה מינורית ולא פגמה בלהט העשייה. “היו לנו שלושה שרים מצוינים", מתמוגגת מאור. “ניצן הורוביץ היה שר בריאות טוב, שהשיג תוספת מיליארדים למערכת הבריאות, קידם את נושא המתמחים ותיקן עיוותים נגד הלהט"ב. תמר זנדברג קידמה את נושאי האקלים ואיכות הסביבה, מיכל רוזין פעלה לחיזוק מעמד הנשים, וגבי לסקי הביאה לתיקונים בחוק החולה הנוטה למות".
אם היה כל כך טוב, למה נגמר כל כך רע?
“כי היה צריך לחזק יותר את הצבע האדום של אילן גילאון ז"ל, שעסק בנושא הפערים החברתיים וזכויות העובדים. המאבק לשלום וזכויות הפלסטינים מאוד חשוב, אבל אין מרצ בלי צמצום פערים ובלי הסולידריות החברתית, וזה היה קצת פחות במרצ מאז פטירתו של אילן".
וילן: “מאחורי הקונצנזוס ‘רק לא ביבי' עמדה המטרה להציל את הדמוקרטיה מהשתלטות עוינת של אדם אחד שבגלל המשפט שלו מוכן להרוס פה הכל. למען זה מרצ הייתה צריכה לקפל את הדגלים שלה והיא עשתה את זה בעיניים פקוחות גם כשהיה ברור שנשלם על זה מחיר כבד".
ההתבטאויות של יאיר גולן לא הזיקו לכם?
חזן: “כמה דברים שהוא אמר היו מאוד לא לרוחי, אבל חלק מהבעיה זה לא רק מה שנאמר אלא מה שלא נאמר. המון מצביעי מרצ מלפני שנה התאכזבו מההתנהלות שלה בממשלה. מבחינתם לא נעשה מספיק בתחום האקלים. חלק אחר התאכזב ממדיניות משרד הבריאות. היו שהתלוננו שאין מספיק קשב לשטח. ניצן הורוביץ הבין את זה והחליט לא לרוץ שוב לראשות המפלגה כי הוא חשש שיפרק אותה במו ידיו. לצערי, האכזבה נשארה ומי שקיבלה את המכה זו זהבה גלאון".
כהן: “לדעתי יאיר גולן דווקא הוסיף למרצ בגלל שהיה חדש ואינטלקטואל וסגן הרמטכ"ל לשעבר. לדעתי הוא עזר לכל מתלבט להצביע למרצ".
אורון: “מישהו אומר שההליכה של מוסי רז לשטחים הזיקה למרצ, אחרים אומרים, האמירות של זהבה, אחרים, ההתבטאויות של גולן. אבל גם לשריד ולאלוני היו משפטים לא מוצלחים, ותמיד הצבענו למרצ יותר על המכלול ופחות על הפרסונה".
מצביעים רבים שהתנגדו לחיסונים בשל זכות האדם על גופו עברו מכם למפלגת אומץ במחאה על תמיכת מרצ בתו הירוק ובתקנות הקורונה.
מאור: “אני כל כך כואבת את הביקורת שלהם. הורוביץ הוביל את נושא הקורונה בצורה מופתית, אבל הם חשבו שאנחנו צריכים למתן את חוק הסמכויות. הם מתנגדי חיסונים ולי יש אפס סובלנות למי שלא רוצה להתחסן ומתעקש להסתובב על ידי ולסכן אותי. אני גם לא מבינה איפה הסולידריות שלהם כלפי האנשים שנדבקים מהם. בוויכוח העקרוני הם טועים בענק, אבל במרוץ הקולות הפסדנו מעל ל־10,000 מצביעים של מרצ שעברו לאומץ".
גלאון לא הצליחה לעצור אותם?
“היה נראה שהיא מפיחה רוח חיים בגחלת", אומר צוקר, “אבל בסופו של דבר תהליכים הרבה יותר חזקים מדמות כזאת או אחרת. כולנו קטנים על ידם".
חזן: “הקריסה התרחשה במשמרת שלה. היא הנהיגה את מרצ במערכת הבחירות הזאת, אבל לפחות יש לה האומץ לעמוד בפני כולם ולהודות באחריות".
מה יהיה הלאה? תם עידן מרצ?
ביילין: “השמאל לא נעלם, הוא פשוט נדד למפלגות אחרות וקיים בתוכן. יש יונים גם במפלגת העבודה וגם במפלגות המרכז. האינתיפאדה השנייה נתנה מכה גדולה לשמאל, אבל יחד עם זאת יש לאחרונה רוב גדול לנישואים אזרחיים, רוב יחסי למדינה פלסטינית ותמיכה גדולה בהפרדה בין דת ומדינה. זה לא שהשמאל התכווץ ונעלם, פשוט העמדות שלו הפכו להיות העמדות של הרוב, גם המוחלט וגם היחסי. לכן אני לא נכנס לייאוש. זו רק שאלה ארגונית ושאלה של אגו, וזה לא בלתי אנושי. מוקדם להספיד את מרצ. היא לא תיעלם, כי האנשים קיימים והארגון קיים וגם הרעיונות, וכבר יש תקדימים למפלגות שנפלו וקמו".
וילן: “מרצ צריכה לחבור לעבודה, שתיהן באותה הבעיה. הן צריכות להגיע לקהלים חדשים, להדגיש מאוד את הממד הציוני והבלתי מתפשר לשלום, להגיע לציבור הערבי ולהבין שלא כולם בהייטק ושאנחנו מדינת רווחה. צריך לעבוד קשה ונכון ולא לשדר שאנחנו צודקים ואנחנו מביאים את האור. מרצ לא צריכה להביא את האור אלא את האנשים, ובגובה העיניים".
אורון: “יש פה הזדמנות לחבר בין שתי מפלגות שזזו לשוליים ולהפוך אותן למפלגת שמאל אחת חזקה ומגוונת. צעירים רבים מחפשים את זה".
מיכאלי מתנגדת, מבחינתה אתם סמן קיצוני מדי.
“אם הגלקסיה תמשיך לנוע סביב הגברת מיכאלי, אז הפתרון שהצעתי לא קיים, אבל יש לי הרגשה שלגרמי השמיים יש מרכזי כובד מורכבים יותר".
“מרצ צריכה לשנות את המדיניות שלה", אומר רובינשטיין. “לא תמיד ישראל אשמה, הערבים מאז 48' נוקטים בקו עקשני, לוחמני ולא מתפשר. לא רק שהם לא קיבלו שום הצעה ישראלית, הם אפילו לא הגישו הצעה נגדית רצינית. אפשר להגיד את זה. צריך להגיד את זה".
כהן: “מרצ חייבת להשתקם ולהמשיך לתפקד בחברה הישראלית. כי אין תוחלת לשלום ישראלי־פלסטיני וישראלי־ערבי, ואין תוחלת לצדק חברתי גדול יותר בלי מרצ. אני חושב שיש לה תפקיד מאוד חשוב בחיזוק הדמוקרטיה וזכויות האדם והאזרח בישראל".
איך זה יקרה כשאין לה ייצוג בכנסת?
“אולי דווקא בממשלה הבאה אנשים כל כך יחסרו את הדגלים של מרצ ויתגעגעו אליה שיתעורר צורך דחוף לחזור אליה ולחזק אותה".
חזן: “הדבר הכי מסוכן בפוליטיקה זה להתכרבל. אני מאמינה שגם החרדים וגם הימניים וגם הערבים והפלסטינים בשטחים רוצים חיים נורמליים, אבל אחרי אוסלו והפיצול החברתי והשחיקה הדמוקרטית זרמנו עם הרוח ולא ניסינו לעשות מספיק. זה הכישלון שלנו".
אז מה ישתנה עכשיו?
“לפעמים צריך ליפול כדי לקום. איך אמרה זהבה? אנחנו בחורף, אבל צריך לזכור שאחרי כל חורף בא אביב".