בני גנץ נשאל בראיון היחיד שהעניק עד כה אם יקים גוש חוסם עם הערבים. התשובה הפבלובית שלו - "אני לא פוסל אף אחד שהוא ציוני ויודע לעבוד באינטראקציה עם הממשלה" - מספרת בקליפת אגוז את סיפורו של המיעוט הערבי במדינת ישראל. אזרחים בעירבון מוגבל. זה לא שחברי הכנסת הערבים היו רצים אל הרמטכ”ל לשעבר בזרועות פתוחות; גם להם יש תגובות מותנות. ח”כ אחמד טיבי אמר לאחרונה כי אינו שולל גוש חוסם עם גנץ. משמעותו של גוש חוסם: הערבים לא ייכנסו לקואליציה, אבל גם לא יצביעו עם האופוזיציה נגד הממשלה. בתמורה, הממשלה תקדם שורה של נושאים אזרחיים שדרושים למיעוט הערבי. כמו למשל הקמת עיר חדשה, שיפור תשתיות ותוכנית ממשית להגברת הביטחון האישי.
נכון לעכשיו, נראה שאין מפגש של רצונות. המינימום שטיבי רוצה לא מתקרב למקסימום שגנץ מוכן לתת. כמה חבל. הרוב היהודי מסרב להכיר בעובדה בסיסית: 20% מאזרחי ישראל אינם נהנים משוויון - לא מהותי ולא מעשי. השופט אהרן ברק היטיב לתאר בפסק דין שניתן לפני יותר מ־30 שנה כשכתב: “תחושת חוסר השוויון היא מהקשות שבתחושות. היא פוגעת בכוחות המאחדים את החברה. היא פוגעת בזהותו העצמית של האדם”.
לאורך השנים האחרונות, בכל פעם שחברי כנסת ערבים, ראשי רשויות ואזרחים תבעו זכויות, מיד נשמעה, בעיקר מהצד הימני של המפה הפוליטית, הדרישה שיפגינו נאמנות. “בלי נאמנות אין אזרחות”, זו הייתה סיסמת הבחירות של אביגדור ליברמן. אזרחים על תנאי, עד שיוכח אחרת.
הדרישה של ליברמן מצד אחד, כמו השלילה העקרונית המוחלטת של נבחרי הציבור הערבים להיות שותפים בממשלה מהצד השני, רק העמיקו את הפערים ואת העוינות. מוצע בזאת לשנות את המשוואה: קודם זכויות, אחר כך חובות, שכן זכויות אזרח לא מותנות במילוי חובות. זו הצעה מורכבת, מאתגרת, אבל יש בה פוטנציאל, ולו רק משום שעד היום לא נעשה ניסיון כן לממש שותפות מלאה ברמה הגבוהה ביותר. הרעיון מוגש לימין ולשמאל, ובוודאי למי שמתעקש לברוח מהחלוקה הקלאסית הזו. הסיכוי גדול לאין שיעור מהסיכון.
לשם כך צריך להשתחרר מהקיבעונות המוכרים. למשל, מההצהרה שכל מפלגה ציונית מוזמנת לקואליציה. למה רק מפלגות ציוניות? המפלגות החרדיות אינן ציוניות, אינן שוויוניות, מדירות נשים מהזירה הציבורית, ואף על פי כן הן שותפות לגיטימיות של הליכוד כיום, ובעבר ישבו בממשלות העבודה. האם אי אפשר לגלות את אותה גמישות פוליטית גם ביחס למפלגות הערביות? ואם המפלגות הערביות לא ירצו לשלוח נציג לממשלה ולהסתפק בסגן שר, כדי לא להשתתף בהכרעות ביטחוניות שמעמידות אותן בקונפליקט שנוגע לזהות הלאומית שלהן? האם ד”ר טיבי לא יכול להיות סגן שר הבריאות במעמד שר, במתכונת של ליצמן? יש לטיבי את כל הכישורים והניסיון למלא את התפקיד בהצלחה, אז למה לא?
צריך להשתחרר גם מהקיבעון הביטחוני, משל בכל ח”כ ערבי מסתתרים עזמי בשארה, חנין זועבי או באסל גטאס. מבחן בתי הכלא והסטטיסטיקה עומדים דווקא לטובת הערבים. באופן יחסי לחלקם באוכלוסייה ובמספרים מוחלטים, הורשעו עד היום הרבה יותר חברי כנסת ושרים יהודים, דתיים וחילוניים - מכהנים ושאינם מכהנים - מאשר חברי כנסת ערבים על עבירות מרמה, הפרת אמונים ושוחד.
אחרי 70 שנות מדינה, הגיע הזמן למלא אחר חזון ז’בוטינסקי, שעל פי דגם המדיניות שהציע לחיים משותפים “בכל קבינט שבו ישמש יהודי כראש ממשלה, יהיה סגן ראש הממשלה ערבי; וכן להפך”. אז אם לא סגן ראש ממשלה, אפשר שיכהן שר או לפחות סגן שר.