הרשימה שבחר הליכוד מחייבת את כל מי שעוסק בימים אלה בבניית גוש אלטרנטיבי לנתניהו - גנץ, לפיד, יעלון, גבאי, לבני וברק - לאחד שורות ולמצוא את הנוסחה והאישים שישכנעו את מצביעי הימין להצטרף אליהם.
הסיסמה “בלי איחוד, הקול אבוד” מקבלת אחרי הפריימריז של מפלגת השלטון משמעות רבה יותר. הליכוד הוא כבר לא רק נתניהו; ברשימה ניתן למצוא נבחרים ראויים להערכה וגם כאלה שלא חייבים דבר לראש הממשלה. גדעון סער דורג בצמרת, אף על פי שנתניהו פעל נגדו; מיכל שיר המזוהה איתו נבחרה במחוז תל אביב, לפני דוד שרן, שמוכר לנו מפרשת הצוללות; פנחס עידן ממחוז השפלה הוא מקורבו של חיים כץ, שהולך יד ביד עם סער. המאבק הכושל בסער פגע בראש הממשלה. הוא הוכיח שכוחו של נתניהו בליכוד מוגבל. סער עצמו הציב עצמו כמועמד מוביל לרשת אותו אם ייאלץ לרדת מהבמה בשל שלל התיקים המשפטיים.
העובדה שאורן חזן, למשל, לא יחזור לספסלי הכנסת, היא מחמאה לליכוד. חבר הכנסת הצעיר לא בדיוק קידם את תדמית המפלגה בעיני הציבור. עם כל הבעיות והתקלות, הבחירות המקדימות הן עדיין השיטה הטובה ביותר להרכבת רשימה לכנסת. בחירה שקולה ונבונה של המתפקדים. לא קשה לדמיין, למשל, כיצד הייתה נראית היום רשימת מועמדי הליכוד לכנסת אילו נתניהו היה מקבל את המנדט להרכיב אותה.
התבוננות מעמיקה בתוצאות הפריימריז מבהירה שבוחרי הליכוד חישבו את מסלול התנועה כאילו נתניהו כבר לא עומד בראש. כלומר, עם מבט ליום שאחריו. זאת, בין היתר, הסיבה שניצבים בצמרת כל המועמדים הפוטנציאליים להחליף אותו: כאמור סער, אבל גם יולי אדלשטיין, ישראל כץ, גלעד ארדן ואולי גם ניר ברקת. כל מי שחשב שהליכוד זה נתניהו, הפנים שיש גם חיים אחריו. ויש גם ניצנים של מחנאות, כמו בימים הטובים: אחד לנתניהו, אחד לסער וגם אחד לישראל כץ. בינתיים מתחת לפני השטח הליכודי, אבל בבוא היום צפוי מאבק איתנים.
הפרק המעניין ביותר ברשימה הוא עדתי: יש לליכוד לא מעט בוחרים מזרחים, אבל צמרת המפלגה היא אשכנזית. בניגוד, אגב, לרשימה של העבודה, האשכנזית כביכול, שם ניתן למצוא את אבי גבאי, איציק שמולי ועמיר פרץ.
כאמור, הליכוד מציב אתגר לא קל עבור מי שמעוניין לתפוס את השלטון. הוא מציג רשימה מרשימה שאחדים מחבריה הם ראשי ממשלה בפוטנציה. למרות ההגנה שמספקים בכירי המפלגה לראש הממשלה בשלל הפרשות שבהן הוא מעורב, הם גם פוזלים לבחירות שיגיעו אחרי בחירות 2019.