עם כל הכבוד לקרב הבוץ בין שני הבנימינים, נתניהו וגנץ, המאבק החשוב יותר שניטש בימים האחרונים הוא בין גנץ ליאיר לפיד. זהו מאבק על הנרטיב: מי אשם בזה שגוש האנטי־ביבי לא התאחד ערב הבחירות. בהנחה שבסופו של דבר לא יחול מהפך של הרגע האחרון (השניים אמורים היו לדבר אתמול), ההנחה היא שבייס המרכז־שמאל ייפרע ממי שיסומן כזה שטרפד את המגעים לאיחוד. אף אחד מהם לא רוצה לקבל אחריות על הפיאסקו.
אתמול פרסמתי את עיקרי הגרסה הנשמעת מכיוון יש עתיד: גנץ לא מעוניין, אנשיו אפילו לא טורחים להשיב על השאלות העקרוניות שהוצגו להם מטעם יש עתיד. יש גם גרסה נגדית. למיטב שיפוטי, היא המדויקת יותר: לפי הגרסה הזו, לפיד הוא זה שלא מעוניין. לא גנץ. לפיד קיבל החלטה אסטרטגית: הוא לא מעביר את מפעל חייו לשום רמטכ”ל שזה מקרוב בא. הוא מבין שהבחירות הקרובות הן חצי הגמר בלבד. הגמר האמיתי יתרחש כשנתניהו ייאלץ לעזוב לאחר השימוע והחלטת היועמ”ש (אם וכאשר). או אז, כשגנץ יהיה כבר שחוק, יאיר יהיה שם.
מה שתומך בגרסה הזו, בנוסף לעדים אובייקטיבים, זו העובדה שבסיום פגישה בין הצדדים ביקשו אנשי “חוסן” מאנשי “עתיד” להעביר רשימה עם השאלות, על מנת שיוכלו להעביר בהקדם את התשובות. השאלות לא הועברו עד רגע זה.

גנץ הוריד אתמול את הכפפות ונכנס בנתניהו בין העיניים. “כשאני שכבתי בתעלות הבוץ עם חיילַי בלילות חורף קפואים, אתה, בנימין נתניהו, עזבת את ישראל כדי ללמוד אנגלית ולתרגל אותה במסיבות קוקטייל מפוארות. בימים שבהם פיקדתי על שלדג במבצעים מסכני חיים במדינות אוייב, אתה, בנימין נתניהו, פילסת את דרכך באומץ ובנחישות בין עמדות איפור באולפני טלוויזיה. כשאני הכשרתי דורות של מפקדים ולוחמים, אתה לקחת שיעורי משחק בסטודיו בניו יורק”.
ההתקפה של גנץ מחושבת. היא לא תוכננה מראש, אבל בוצעה משתי סיבות מצטברות: קמפיין הנגטיב של נתניהו והליכוד על הראש של גנץ, שמכיל גם כמויות גדושות של פייק ניוז (בעיקר האשמתו המופרכת בקשר עם אובמה להקמת מדינה פלסטינית) ועלבונות “מתחת לחגורה” (איכות האנגלית וכו’). גנץ אותת אתמול לנתניהו שאם הוא רוצה היאבקות בוץ, יש לו פרטנר.
 
מהנאום הוצאו ברגע האחרון משפט או שניים שירדו אל מתחת לחגורה של נתניהו. בסופו של דבר, הוחלט לא להסלים את המצב, ולהשאיר את העניינים המשפחתיים מחוץ לעסק. בינתיים. הסיבה השנייה, על פי גורמים בסביבת גנץ, היא שמצביעי הימין אוהבים מנהיגים חזקים, ש”לא רואים בעיניים”, ש”לא יוצאים פראיירים”. זה מה שגנץ ניסה להיות אתמול. האם הצליח? נדע ב־9 באפריל.
נתניהו ענה לו, כצפוי, בהתקף היסטרי למדי: “תתבייש לך בני גנץ. כחייל וקצין בסיירת מטכ”ל סיכנתי את חיי פעם אחר פעם למען המדינה. נפצעתי בקרב עם מחבלים. כמעט איבדתי את חיי בתעלת סואץ”, וכו’. מי צודק? שניהם. נתניהו היה לוחם בסיירת מטכ”ל, נפצע וסיכן את חייו. אבל הוא שירת שנים ספורות בצה”ל, ואכן נסע לאמריקה, למד אנגלית, צבר תארים יוקרתיים, שינה את שמו לבן ניתאי, התקבל למשרה יוקרתית ותכנן לעצמו חיי נוחות בארה”ב. נפילת אחיו יוני שינתה את גורלו. גנץ שירת בצה”ל קרוב ל־40 שנה.
בעוד כולם מתקוטטים עם כולם, דווקא אבי גבאי רשם אתמול הישג מרשים יחסית. לאחר שורת סירובים משפילה למדי שקיבל מכל מי שהציע לו את המקום השני המשוריין, מתהדר עכשיו גבאי ברכש ביטחוני יוקרתי למדי: האלוף במילואים טל רוסו ישוריין בצמרת הרשימה.
רוסו לא יהיה הדובר הרהוט ביותר ברשימת העבודה. הוא מתמקד במעשים. מבחינת רקורד ביטחוני, הוא אוחז ברזומה מרשים, שכולל פיקוד על נפתלי בנט במגלן, סגן מפקד סיירת מטכ”ל, מח”ט הנח”ל, מפקד אוגדות לוחמות, ראש אגף המבצעים, אלוף פיקוד הדרום ומפקד מפקדת העומק. רוסו הוא לוחם אמיתי, איש קומנדו ומבצעים במהותו, אחד שלא הייתם רוצים להתקל בו בסמטה אפלה. נראה אם יצליח לשרוד גם בסמטאות הפוליטיות.