זה היה מהיר, הרבה יותר ממה שניתן היה לדמיין: אפקט מנדלבליט וההחלטה שלו להעמיד לדין בכפוף לשימוע את ראש הממשלה נמחקו כמעט בתוך פחות מ־48 שעות. בסקרי סוף השבוע ניתן היה לראות פגיעה בימין לצד התחזקות מחנה השמאל־מרכז, כשלרגע אחד הימין איבד את היתרון ביכולת להרכיב ממשלה. הרגע הזה התפוגג כאמור מהר, ועד אמצע השבוע המנדטים האבודים של הליכוד חזרו הביתה, וכך גם מידת ההתאמה של נתניהו לראשות הממשלה. 
 
מי שחשב שפרסום כתב חשדות מצמרר בן 57 עמודים נגד ראש הממשלה ישנה את מסלול הבחירות, התבדה. עשרות הדלפות ופרסומים מקדימים וקמפיין אגרסיבי שניהל נתניהו עם המסר הקבוע שמדובר ב"רדיפה של השמאל, כניעה של מערכת המשפט - כדי להפיל את שלטון הימין בראשותי", עשו את שלהם. נתניהו מדבר ישירות לציבור ללא הרף, מכונת הקמפיין שלו משומנת, וכולם מדברים על הסרטונים שיוצאים תחת ידי הליכוד ולא על החשדות. מבחינת נתניהו זה פייק ניוז, מבחינת הציבור זה OLD NEWS. חדשות ישנות, אטריות קרות.
 
ביום שני הגיע נתניהו לכפר המכביה מעודד, ובנאום בן 44 דקות, שחלקו שודר בדיליי בשל החלטת יו"ר ועדת הבחירות השופט חנן מלצר, ויתר על הבכיינות וההתקרבנות והקדיש את רוב נאומו להישגי ישראל תחת שנות כהונתו הארוכות, ולמתקפה על יריביו הפוליטיים. מי שבעיקר חטף היה מי שמסתכל עליו בפער של 5־6 מנדטים בסקרים, בני גנץ, שזכה לכינוי צנון. רשימת הליכוד לא הוצגה באירוע. אף על פי שכמעט כל 41 הנבחרים הגיעו במיטב מחלצותיהם, בחר נתניהו להציג רק מועמד אחד - את עצמו - על הבמה.
 

מה שייזכר מהאירוע הוא התמונה שפורסמה למחרת בכל העיתונים, והיא לחיצת היד בין נתניהו לסער, שכביכול הניחו לעבר האישי לטובת עתיד הליכוד. אני מציע לכל מי שחיכה לתמונה הזו לא להתבלבל. במקרה הזה, תמונה לא שווה אלף מילים. ביטוי לכך ניתן לראות בסידורי ההושבה. סידורי הישיבה הם עניין חשוב בכל אירוע, מדיני, פרלמנטרי, ובעיקר פוליטי. בליכוד, מי שקובע אותם הם האנשים הקרובים ביותר לראש הממשלה. בדרך כלל היועצת הקרובה של ראש הממשלה, חני בלוויס, ממונה על המשימה הזו. בעוד כל בכירי הליכוד הושבו במרכז השורה הראשונה והשנייה קרוב לבימת הנואמים, המארגנים בחרו להושיב את סער בקצה השורה, רחוק ככל האפשר ובסמוך למי שלא הצליחו לעבור את מחסום הפריימריז - חברות הכנסת אוסנת מארק (ששובצה במקום ה־36) וענת ברקו (במקום ה־47), שלא השתלבו במקומות ריאליים ברשימת הליכוד. אנשי נתניהו היו רוצים לראות את סער מגיע למקומות הללו ברשימה, אולם המתפקדים הציבו אותו במקום הרביעי, חמישי ברשימה. 
 
למרות זאת, כמו בפריימריז, נתניהו שוב עשה לסער את העבודה. אף על פי שאיש מחברי הרשימה לא הוצג על הבימה, רק אדם אחד זכה לבולטות באירוע ההשקה הזה - גדעון סער. לחיצות היד שהעניקו לו ראש הממשלה ורעייתו מהדהדות בקרב הליכודניקים עד עכשיו.  
 
כחול ירוק
 
שני גוונים יש לכחול לבן, כחול וירוק. למעשה התחברו פה שתי מפלגות עם דנ"א הפוך. את יש עתיד הקימו שני עיתונאים, יאיר לפיד ועפר שלח, כותבים מחוננים שניפקו אינסוף מאמרים וספרים, עם קילומטראז' טלוויזיוני ורדיופוני עשיר. חוסן לישראל הוקמה בידי אנשי צבא, בני גנץ ומשה יעלון, ואליהם הצטרף גבי אשכנזי. שלושה שיחסיהם עם התקשורת היו תמיד חשדניים מתוקף הסביבה הצבאית שבה גדלו. תמיד היה שם דובר צה"ל, שיתווך בעבורם את היחסים המורכבים הללו. 
 
עכשיו חיברו את מפלגת העיתונאים ואת מפלגת הגנרלים לרשימה אחת, ואין עדיין בעל בית שמצליח להתוות את המדיניות התקשורתית. בעוד אנשי יש עתיד פתוחים לתקשורת ומבינים את המשחק, אנשיו של גנץ זהירים, חוששים ומפחדים לטעות. רגע השיא התקשורתי של הרשימה היה האיחוד, שעורר באזז תקשורתי וקפיצה בסקרים. מאז לא הצליחה הרשימה לשלוט בסדר היום התקשורתי.  
 
בכחול לבן לא ניצלו את המתנה שהעניק להם מנדלבליט. הנאום של גנץ, מיד לאחר פרסום כתב החשדות, לא היה משכנע. היו בו המילים הנכונות, התזמון היה נכון, אבל משהו שם לא עובד. התחרות על הקשב הציבורי מול נתניהו, הקמפיינר הטוב ביותר שהיה בישראל, נידונה לכישלון מראש. כשנתניהו הקים לעצמו ערוצי מדיה חברתית עוקפי תקשורת עם מיליוני עוקבים, נאם שנה אחר שנה במועצת האו"ם ומעל בימת הכנסת בנאומים שייכנסו לפנתיאון, והביא להישגים מדיניים מרשימים, גנץ היה עסוק בלנהל את הצבא בשתיקה, ולאחר מכן חווה אפיזודה שקטה במגזר העסקי. 32 יום נותרו עד לבחירות, ולא רק גנץ שותק, אלא כל בכירי הרשימה.
 
לעומתם, במפלגת העבודה התעוררו. המסרים חדים יותר. בניגוד לכחול לבן, בעבודה יודעים שאין להם סיכוי לקחת קולות מהימין, אבי גבאי התפכח מאשליית ה"אני אחליף את נתניהו", זז הצדה ונתן לנבחרת שלו לדבר. למרות נקיטת הקו הברור והתקיף נגד נתניהו, הציבור לא מתגמל את העבודה בסקרים, שנותנים לה 6־8 מנדטים לכל היותר. המצע האנמי שהפיצה כחול לבן חייב להוות כלי בידי העבודה ומרצ לחזור למסרים שלפיד וגנץ עזבו - לא להתבייש להיות שמאל אידיאולוגי. זה לא יהיה פשוט לגבאי, שהוא הרבה יותר ימני מהרשימה שהוא עומד בראשה, ודבריו נגד פינוי התנחלויות לא נמחקו מהארכיונים, אבל זה יהיה עוד החלק הקל. 
 
הקושי הגדול של גבאי עוד לפניו. ההיערכות בעבודה ליום שאחרי הבחירות כבר נלחשת בעוצמה במסדרונות המפלגה, הפריימריז ליום שאחרי גבאי כבר יצאו לדרך, רק המועד עוד לא נקבע. 
 
שובר הגושים
 
אז מי ינצח בבחירות? התשובה האוטומטית היא מי שירכיב את הגוש הגדול ביותר. אז זהו, שזה נכון ולא נכון. יש אירוע עיקרי שקובע מי ירכיב לבסוף את הממשלה, הרגע המכונן הזה שיש לו מועד, שעה, אפילו שנייה מדויקת. הוא יקרה ביום שלישי, 9 באפריל 2019 בשעה 22:00 בדיוק. זה שעומד בראש המפלגה שתצליח לפתוח פער של 6־7 מנדטים הוא שירכיב את הממשלה הבאה. 
 
משה כחלון אמר בשיחות סגורות לפני הבחירות הקודמות כי הוא עשוי להמליץ על יצחק הרצוג בפני נשיא המדינה. התוצאה ידועה, כחלון המליץ על נתניהו. במשבר הקואליציוני הראשון ביניהם הוא נשאל, אז למה המלצת עליו? תשובתו הייתה כי בפער של 6 מנדטים בין הליכוד למחנה הציוני לא הייתה לו ברירה: "הציבור אמר את דברו, הציבור בחר נתניהו". לכן השאיפה של כחול לבן צריכה להיות לשמור על הפער מהליכוד ולהגדיל אותו. למרות ההבטחות  לבוחרים שמפזרים ראשי מפלגות הלוויין לליכוד, אם התוצאה תהיה מובהקת, גם הגושים יישברו.
הכותב משמש ראש הדסק הפוליטי בכאן חדשות, תאגיד השידור הציבורי