"ממש בימים אלה, באמצע אוגוסט, החל קטיף התפוח בגליל ובגולן עם הזנים המקדימים, רגע לפני ראש השנה וחגי תשרי, כך שעל שולחן החג יהיה תפוח איכותי ישראלי. קטיף התפוח נמשך גם לאורך חודש ספטמבר ועד סוף נובמבר", אומר ירון בלחסן, מנכ"ל ארגון מגדלי הפירות בישראל. "כלכלת חקלאי הגליל והגולן מתבססת על מטעי הנשירים, כאשר הפרי החשוב שבהם הוא התפוח. עונת הקטיף הנוכחית איכותית, בין היתר כתוצאה ממחקר ופיתוח במו"פ (מחקר ופיתוח) צפון בתחום התפוח בהרי הגליל והגולן".
"בשבועות הקרובים שלפני ראש השנה מזנק הביקוש לתפוחים ב־50% לעומת הממוצע לאורך ימות השנה", מוסיף עמוס לוין, יו"ר שולחן התפוח בענף הפירות במועצת הצמחים, ומרכז תחום החקלאות בחברה לפיתוח הגליל. "במהלך חגי תשרי נצרכים כ־15 אלף טון תפוחים, כאשר הצריכה הממוצעת לנפש עומדת על כ־16 קילו בשנה. יבול התפוחים הארצי יעמוד השנה על כ־105 אלף טון, לעומת 110 אלף טון אשתקד".
שטחי התפוח בישראל משתרעים על פני כ־30 אלף דונם, 95% מהמטעים נטועים בהרי הגליל והגולן, בגובה של לפחות 600 מטר מעל פני הים. ענף התפוח מעסיק כ־3,500 עובדים בהעסקה ישירה ועוד כ־8,000 עובדים באופן עקיף.
בין מגדלי התפוח ישנן גם משפחות חקלאים שכבר כמה דורות עוסקות בגידול הפרי, כאלה שאצלן גם הדור הצעיר מצטרף לאבות ולסבים, על אף המורכבות של ענף החקלאות.
"ברגע שאדם לא מתפרנס, הוא בורח מזה"
העובדה שגם הבן שלי ממשיך היא יוצאת דופן. היום אף אחד לא רוצה לעבוד בחקלאות. יש במטולה "120 משקים. חקלאים פעילים יש בקושי עשרה, ועוד מעט גם הם לא יהיו. מי שעובד בחקלאות חי את זה, אוהב את זה. זה לא עניין של כסף, אבל ברגע שאדם לא מתפרנס, הוא בורח מזה", אומר משה וינשטיין, 74, דור רביעי למגדלי תפוחים. הוא עצמו מגדל תפוחים במטולה 55 שנה יחד עם בנו, עמר, דור חמישי. "אני נקרא על שם סבא שלי שהגיע ב־1912 עם טרומפלדור לתל חי", מספר וינשטיין. "אבא שלי ז"ל אמר לפני שנפטר שהיו לו שני נסים בחיים: שנולד לו בן אחרי שלוש בנות, והנס השני שהבן, כלומר אני, ממשיך את הדרך שלו בחקלאות. לי יש בת ושני בנים, ואחד מהם, עמר, ממשיך את הדרך ואפילו עובד יותר ממני בכמה וכמה רמות".
וינשטיין מגדל עשרות דונמים של תפוחים מזנים שונים, ביניהם ענה, גולדן דלישס, סטרקינג, רויאל גאלה, גרנד סמיט ופינק ליידי. בנוסף לכך, הוא גם מגדל אפרסק, נקטרינה, שזיף, קיווי, אבוקדו, פקאנים ועוד, והסחורה שלו משווקת בכל רחבי הארץ. "זן התפוח הראשון שהתחלנו לקטוף לפני כחודש היה ענה", הוא מספר. "בימים אלה אנו קוטפים את רויאל גאלה, בעוד שבועיים מתחילים לקטוף זנים נוספים. לקראת נובמבר קוטפים את הפינק ליידי. מי שאוכל תפוח, אוכל תפוח כל השנה, לא רק בראש השנה. כל חג מרגש אותנו, אבל אנחנו לא יכולים באמת להתרגש מתפוח שטובלים בדבש, כי לאורך כל השנה יש לנו כמויות של תפוחים, לא רק לקראת החג".
לדברי וינשטיין, כל גידול חקלאי הוא מורכב. "אני בכלל מתייחס לעץ כמו לבן אדם", הוא אומר. "שתיל הוא כמו תינוק שנולד וכל שלוש שעות צריך לתת לו לאכול. גם בעץ פרי צריך לטפל כמו בתינוק. אבל עוד מעט כל הפירות יהיו מיובאים, כי אף אחד לא רוצה לעבוד בחקלאות, בחום, בשמש הקופחת, בקור. גם באים ואומרים שחקלאים אשמים ביוקר המחיה, ואני אומר תבואו תראו מה מקבל החקלאי. אנחנו מוכרים תפוחים ב־3־2.5 שקלים לקילו לרשתות, לסוחרים, ואילו בחנויות וברשתות הצרכן קונה תפוח ב־25־15־10 שקלים לקילו. גם בייבוא אין הוגנות. איך אנחנו יכולים להתמודד עם פירות וירקות שמגדלים בטורקיה או בעזה כשבישראל יום עבודה ומים עולים פי 100? איך אפשר בכלל לעשות תחרות הוגנת?".
למרות זאת, יש תקווה שגם הדור השישי ייכנס מתישהו לענף?
"כרגע הילדים של עמר עוד צעירים. הם עוזרים לו בכך שנותנים לו לעבוד קשה בחקלאות ולא מבלבלים לו את הראש".
"אני אוהב לראות את המטע מתחיל לפרוח"
בשנת 1982 החל לואיס עלם, 65, לעסוק בחקלאות. עם השנים גם בנו, פואד, 32, הצטרף אליו. כיום הם מגדלים בגוש חלב בגליל העליון מטעי נשירים, ביניהם נקטרינות, דובדבנים, אפרסקים, וגם 80 דונם תפוחים מכמה זנים: זהוב ומוזהב, גראנד סמיט, סטרקינג וגאלה, המשווקים לכל רחבי הארץ.
"אבא שלי היה פועל בניין", מספר עלם. "כשסיימתי כיתה י"ב, פניתי לחקלאות כי אהבתי את זה. אז החקלאות לא הייתה כמו היום. אז החקלאים היו מרוויחים יותר טוב, החקלאות הייתה טובה וגם אהבתי להיות עצמאי. אני אוהב לראות לא רק את הפירות בסוף התהליך, אלא גם איך שהמטע מתחיל לפרוח. אחד האתגרים בגידולים חקלאיים הוא גם מזג האוויר. בזמן האחרון מזג האוויר קצת מפריע לעצים ולפירות".
פואד, הבן, הצטרף לאביו לפני עשר שנים. "פואד גם עוזר לי במטע וגם מתפעל את בית האריזה שלנו, עוסק במיון התוצרת החקלאית ובשיווק", מספר עלם. "לא הייתי צריך לשכנע אותו להצטרף אליי. הוא אוהב להיות עצמאי, אוהב את העסק הזה וגם רצה להמשיך את דרכי. נכון שיש מצבים שהחקלאות קצת קשה היום, אבל הוא נהנה, ואני כמובן שמח, רוצה שמישהו יחליף אותי".
"לראות את אבא עובד קשה נתן לי דרייב"
"מאז שאני זוכר את עצמי, זרקו אותי למים ונתנו לי להיכנס לעניינים. בתקופת התיכון עבדתי במשק, וכשהשתחררתי מהצבא נכנסתי לעסק", אומר מיכאל דדוש, 27, שהצטרף לעבודה החקלאית במשק של סבו, מיכאל ("אני קרוי על שמו"), שבו עובד גם אביו, שושן דדוש. במושב עלמה שבגליל העליון הם ממשיכים את המורשת החקלאית של סבו שהחלה ב־1949, כשעלה ארצה מטריפולי שבלוב, ומגדלים בין היתר דובדבנים, נקטרינה, משמש, אגס, אפרסק וכ־25 דונם של תפוח מזן גאלה.
"זה כיף לראות את הפירות שאתה קוטף לאחר העבודה הקשה, כמו שנאמר 'הזורעים בדמעה, ברינה יקצורו'", אומר דדוש. "לא תמיד יש רווחים הכי גדולים, אבל ברוך השם אנחנו מגדלים זן טוב של תפוח, מוציאים פרי איכותי בגודל ובצבע, משקיעים את מיטב כספנו בעצים, מטפלים בהם כאילו הם התינוקות שלנו. בדיוק היום אנחנו מתחילים לקטוף את התפוח. אנחנו משווקים את כל הפירות שלנו לבית אריזה של דוד שלי, 'האחים דדוש', והם משווקים אותם לכל הארץ".
מהי התרומה של הדור הצעיר לענף?
"הכנסתי ראש צעיר לעבודה מבחינת נושאים שונים, ביניהם התקדמות המיכון החקלאי.חקלאים הם גזע", מגדיר דדוש. "אנחנו מתמודדים עם עבודה קשה, מיישבים את הארץ בגבול הצפון. זה חלק מההוויה שלנו כחקלאים. הסיפוק הוא כאמור לראות את הפירות שאתה קוטף. אנחנו מתפרנסים בכבוד, אבל מאוד קשה היום להיות עשיר מחקלאות. המדינה סוג של עוזרת־לא עוזרת לחקלאים, יש מענקים שדורשים המון פרוצדורה, אבל מה שמחזיק אותי בעסק זה שאני ממשיך את דרכו של סבא ועובד עם אבא יד ביד. לראות את אבא עובד קשה נתן לי דרייב להיות יד ימינו".
"הילדים שלי די הצילו אותי"
"פעם היינו משק גדול של תפוח. לאט־לאט הצטמצמנו בתפוח כי הייבוא ומדיניות הממשלה הרגו את ענף התפוח. ממשק של 50 דונם תפוח נשארתי עם 15 דונם, וגם זה ילך ויצטמצם", אומר שמעון מלול, 62, חקלאי שנמצא בענף 45 שנה ועובד כיום עם שני בניו, איתי, 29, ויהודה, 32, במושב שעל שבצפון־מערב רמת הגולן.
"פער המחירים בין מה שמקבל החקלאי למה שהצרכן משלם הוא מטורף", הוא אומר. "למשל תפוח פינק ליידי שהמחיר 'הטוב' שחקלאי מקבל עליו הוא 3־2.5 שקלים, נמכר בסופרים ב־34־15 שקלים. גוזלים בגדול את החקלאים וגם המדינה לא עוזרת. אבל מאז שנכנס אבי דיכטר להיות שר החקלאות אנחנו רואים את האור בקצה המנהרה, יש אוזן קשבת והבנה".
על אף המורכבות, גם הבנים שלך נכנסו לענף.
"שני הבנים הקימו קו שיווק וחלוקה ישיר של פירות המשק שלנו ושל מגדלים נוספים. בקורונה עשינו את זה יותר פרטני, ואילו היום מגיעים אלינו מנהלי קבוצות רכישה שבאים וקונים אצלנו ישירות. אני יכול להגיד שהילדים שלי די הצילו אותי, כי חקלאי בגילי עם מדיניות כזו של הממשלה והיחס לחקלאי לא יכול להגיע רחוק. הבנים שלי הכניסו רוח צעירה וחשיבה מקורית, ואני מאוד שמח על כך. כמו כן, גם אני לקחתי יוזמה ויצרתי במשק תיירות חקלאית. מלבד התפוח אנחנו מגדלים גם פירות יער, דובדבנים, תות שדה, ענבי יין, ועוד. יש לנו משק מאוד יפה של קטיף עצמי, משפחות מגיעות אלינו, בדרך זו אנחנו גם חותכים את פערי התיווך וגם גורמים לכך שאזרחי ישראל באים ונחשפים לעבודת החקלאי ולערך הזה שקוראים לו אדמה וחקלאות".