הקונדיטורית אור שוקרון מוכרת לכולנו מהגמר של הקינוח המושלם או מקינוח הפטריות המפורסם שלה. שוקרון, גרושה ואמא ל- 2, מתגוררת בקיבוץ ארז הממוקם כ- 300 מטר מהגבול עם עזה, כבר כעשור. עד לפני כמה שנים ניהלה קריירה צבאית וכשהשתחררה כרב סרן החליטה להגשים חלום ופתחה בית קפה בקיבוץ ארז שנחל הצלחה מהירה והביא אנשים מכל הארץ למרות הקירבה לגבול. אחרי שהשתתפה בגמר של הקינוח המושלם החליטה לפני כחודש וחצי, לפתוח סניף נוסף ,כשר ומושקע במיוחד בשדרות שנחל גם הוא הצלחה מסחררת עם תורים מהיום הראשון, אור כבר הייתה אייקון של עידוד התיירות הקולינרית באיזור הדרום .
"אם צריך נפסיד כספים בשביל שננצח": המסעדן מאשדוד במסר ברור לממשלה ולצבא
"אנשים אבודים": בעולם המסעדנות מיואשים בנוגע לעתיד
המלחמה תפסה אותה תוך כדי אפיית בוקר עם שני עובדים ושפע של קינוחים ומאפים שמחכים בתנור ומאותו הרגע הכל התהפך. "הבנתי מאד מהר שזו לא אזעקת צבע אדום רגיל" היא מספרת "היו מלא פיצוצים, שני העובדים שלי נלקחו במיידי לעזור בחמ"ל , ושתביני, כל המקום מלא מגשי אפיה מלאים בבורקסים, קינוחים במקרר, מאפים שתפחו ומחכים לאפיה. במקביל החמ"ל היה מלא פצועים וגם הרוגים, כשרק 8 אנשים נלחמים בכמויות המחבלים שתוקפים את הקיבוץ.
ואז הגיע הרגע הכי מפחיד,הם הגיעו אלי הבייתה. התחבאתי בממ"ד כמה שעות טובות עם מלא יריות וצעקות בערבית ואז אני קולטת שהם מנסים להכנס לתוך הבית דרך חלונות המטבח. רעדתי כמו מטורפת, הייתי בטוחה שאני עומדת למות, שהם נכנסים ויורים בי. אין לך שליטה על הרעידות, על החרדה שחונקת לך את הגוף ואת האוויר.
שתי הבנות שלי היו אצל הגרוש שלי שגם הוא גר בקיבוץ והפאניקה לשלומן רק הוסיפה לפאניקה הכללית, אתה מנסה לשרוד ולהיות בשקט בממד ובמקביל להבין מה קורה עם
האנשים שאתה אוהב. אין דרך לתאר את התחושה הזו, אין דרך להסביר לאף איד שלא חווה את זה את תחושת הפאניקה שלופתת אותך .
למזלי כיתת הכוננות הגיעה אלי בזמן והצליחה להרוג את המחבלים שניסו להכנס אלי הביתה, אני חוזרת שוב, 8 אנשים, זו כיתת הכוננות שלנו, שמונה אנשים מדהימים שהצליחו להבריח את המחבלים מהקיבוץ. זה מטורף. אחרי 13 שעות בממ"ד ברחנו עם תיק שאספנו בו מה שיכלתי וברחתי מהקיבוץ להורים שלי ומאז אנחנו נעים ונדים מאחותי, להורים שלי, לחברים. אין לנו באמת בית, זו תחושה זוועתית".
מה עם העסקים שלך?
שני העסקים סגורים לחלוטין, קיבוץ ארז הוא שטח צבעי סגור ושדרות כל הזמן עם טילים. הכל נשאר בחוץ, הקרמים, המאפים, הקינוחים . פשוט ברחנו
בשבת האחרונה התקשרו אלי חיילים שהיו במילואים בקיבוץ ומסתבר שהם לקוחות קבועים שלי שאמרו שהם ישר חשבו עלי ושאלו אם אני צריכה עזרה במשהו. ביקשתי מהם רק להיכנס לעסק ולסדר שם והמדהימים האלו נכנסו ופשוט התחילו לנקות לי את המקום, היו שם בורקסים בתנור, קרואסונים והכל נזרק, שטפו כלים , זרקו את הפחים, עשו הכל כדי שהמקום יוכל לשרוד ולא לייצר עובש.
בהמשך שמעתי שמרשים מידי פעם להיכנס לקיבוץ בתיאום מראש, בגלל שאני במילואים , הגעתי על מדים, נכנסתי לעסק ואת כל הקינוחים שהיו במקררים ובמקפיאים הבאתי לפלס"ר נחל שנמצאים שם, הבאתי להם אפילו את המפתחות לבית שלי שיוכלו להיכנס להתקלח, לעשות כביסה , לקבל שניה של שפיות. בנוסף לקחתי את כל הבורקסים שנשארו במקפיא ואפיתי להם אותם שיהיה להם טרי ומנחם. והם החמודים בתמורה פשוט שומרים לי עם הבית ועל האנשים.
לאן הלאה, מה התוכניות?
אין לי מושג. אני במצב קשה, כל העובדים שלי בחל"ת או במילואים. אין לי איך לשלם לאף אחד, את העסק החדש פתחתי ממש לפני חודש עם הלוואה ענקית והשקעה של מעל מליון וחצי והכל שלי, והצ'קים ממשיכים לרדת לא משנה אם המקום פתוח או לא, מלחמה או לא. ואין לי הכנסה, ואין לי מושג איך אני אחזיר בהמשך את ההלוואות. כי כרגע לא באמת יודעים מה קורה הלאה.
אז מה שעשיתי כרגע, כי להתמודד טיפה עם המצב, זה לעבוד עם TABIT ולייצר גיפטקארד לשימוש עתידי כדי לתמוך בי ובעסקים של העוטף, אנשים קונים גיפט קארד לשיומש עתידי ותומכים בנו עכשיו, זה עובד ממש נחמד וזה נותן טיפה אוויר, אמנם טיפה בים של 350 אלף הוצאות חודשיות שממשיכות לרדת אבל זה ממש מנחם שאנשים תומכים".
מה דעתך על ההתנהלות של המדינה?
אני אחלק את התשובה שלי לשתיים, מבחינה בטחונית אני לא מרגישה שיש מי שמגן עלי. גרתי תמיד צמוד לגדר וחייתי באיזו אשליה שצה"ל פה כל הזמן ושומר עלינו, הוא נוכח. בשבת האחרונה הבנתי שצהל לא פה כרגע ולולא כיתת הכוננות הזו לא הייתי בחיים והיה פה טבח כמו בכפר עזה ובארי, הם הצילו את החיים שלי. אני לא חושבת שאחזור לגור שם כי אי אפשר לדעת מה יהיה שם מבחינה ביטחונית.
מבחינה עיסקית, אין לי מושג מה יקרה. בואי נהיה כנות, אנשים יפחדו להגיע לאיזור, תהיה ירידה פסיכית במחזורים, המדינה כרגע נותנת לנו כ- 8000 שקלים במקסימום, אם אקבל את זה בכלל וזה כלום לעסק שיש לו עובדים, ציוד, חומרים. זה לא פורפורציונלי בכלל.
אבל גם חשוב לי לומר משהו למדינה, דווקא בימים כאלו, אל תדחו תשלום מע"מ, תבטלו אותו, כן, בימים כאלו אין לנו איך לשלם תשלומים דחויים, שחררו אותנו לנשום קצת . תנו למי שגר בעוטף עזה פטור ממס הכנסה, אלו אזורים לא קלים וכדי ליישב אותם צריך מעט עזרה מהמדינה.
הראיון עם אור משאיר אותי עם טעם מר בפה שמזכיר לי נשכחות לא מאד רחוקות. כי אין מה לעשות, במדינה קטנה שעוד מלקקת את הפצעים של הקורונה, רואים בדיוק לאן הולך הכסף. באירועים קשים כאלו זה הזמן של ההנהגה להפסיק לדחוף לכיסים הלא נכונים את הכסף ולהתחיל להבין שאם הם לא יחזקו את העורף שעובד, את העסקים שמשלמים מלא מיסים הם ימצאו את עצמם עם עורף שבור, מותש ועני - ולא משנה כמה כסף צה"ל יקבל - אם הוא חוזר לבית ממורמר וללא אוכל על השולחן- אין לו מוטיבציה להילחם.
כנסו ל-TABIT ופרגנו לעסקים מעוטף עזה- כי המדינה לא פה לעזור, רק אנחנו פה לעזור אחד לשני