עד שיעבור המשבר: שיחה עם שני מסעדנים בצל ההגבלות

”אנחנו מניעים, אבל זה לא מספיק"

לפני קצת יותר מחצי שנה, בן זוגי שלומי בן שימול, שהוא שף במקצועו, הציע לי הצעה שסירבתי לה מיד. “בואי נלך על זה ונפתח מקום משלנו”, הוא אמר, ואני כאמור מיד עניתי לו שזה מפחיד מדי. כעבור חודשיים פתחנו את לילות ביירות – המסעדה שהיא הגשמת החלום, חלום שפנטזנו עליו כבר בדייט הראשון שלנו. זהו מקום קטן, חמים ומשפחתי, עם מוזיקה ערבית ברקע, שטיחים פרסיים, שולחנות עץ, מראות וינטאג’ וגריל פחמים לוהט שהופך את כל הסביבה לחמארה ערבית מושלמת, בדיוק כמו שאנחנו אוהבים.

בכל בוקר הייתי מביאה את הבשר מהקצב, את הירקות שאנחנו מקבלים בכל יום היישר מהשוק אנחנו הופכים למבחר סלטים מפוארים ואת גרגירי החומוס הטריים אנחנו מבשלים לאט והופכים לחומוס מהחלומות. בסביבות 9:00 עולים על גריל הפחמים עופות רוטיסרי ואיתם האווירה – אווירה שבנינו בשתי ידיים מלאות בחתכים ובכוויות מעבודה קשה.

חצי שנה היינו פתוחים לפני שהממשלה סגרה לנו את הדלתות. חצי שנה שבה יצרנו קהל לקוחות, שם טוב (טפו, חמסה) ובעיקר מקום אירוח אינטימי בדיוק כמו שהוא היה נראה בחלומות הפרועים שלנו. לאחר כחודש שבו המסעדה הייתה סגורה, ובכך נעצרה לנו הפרנסה (בלי מענק אחד לרפואה), החליטה הממשלה לאשר פתיחת מסעדות לטייק אווי ומשלוחים, ואנחנו, בשנייה, ממש כמו לפני חצי שנה, התחלנו שוב מההתחלה. שכר דירה, ספקים, ארנונה (שנדחתה, אבל עוד חודש כבר נצטרך לשלם מחיר מופקע), מע”מ (שנדחה, אבל בעוד חודש כבר נצטרך לשלם שוב), משגיח כשרות, חשמל, מים, משכורות, הלוואות לבנק, עמלות, ריביות. רק אלוהים יודע מאיפה עסק שלא עבד כמעט חודשיים יוכל לספק את כל אלה.

והמדינה, היא בשלה. היא החליטה, יותר נכון ראש הממשלה החליט, להושיב בטלוויזיה שליחים שיספרו על מיליארדים, שיציגו מצג שווא של מענקים שיכולים להרים אותנו, העסקים בישראל, מעל המים. אבל אל תאמינו להם, המיליארדים מסתתרים בין חקיקות, משרדים, בין העלאת הקצבאות ומשכורות הענק של העוסקים במלאכה. אצלי ואצל שכמותי הם בטוח לא. אז אנחנו מניעים, אבל זה לא מספיק. שלומי עוד אופטימי, הוא תמיד היה, אבל אני, אני כועסת, כועסת על ההפקרות, על הכאוס, על ההתעללות. סגרתם את המשק כי זה מה שנצרך מבחינה בריאותית, אין בעיה. אנחנו אזרחים שומרי חוק וישבנו בבית עד שאמרתם אחרת. אבל מה החלק שלכם, ממשלה יקרה? איפה אתם בכלל? אה, שכחתי, יש ממשלה להרכיב.

בינתיים, בשר ועופות צרובים על פחמים, נקניקיות מרגז ביתיות, ירקות פרשיים, חומוס טרי והמלבי של ביירות שכל כך אהוב על קהל לקוחותינו, את כל אלו הכנסנו לתפריט משלוחים וטייק אווי חדש שבזכותו אנחנו מקווים לעלות על הגלגל – הגלגל שיחזיר לנו את הפרנסה, ובעיקר את התקווה.

ממשלה יקרה, פתחת את איקאה, נראה לי שאת יכולה לאשר לנו לפתוח את המסעדה תחת כללי היגיינה מחמירים, כדי שנצליח להרים את הראש מעל המים. אני יודעת שאת יכולה. מאמינה בך.

לילות ביירות, התע"ש 24, כפר סבא, להזמנות: 09-8356655

“בית לא סוגרים"

עוד בטרם הסתיים הדד־ליין, קמפיין ההדסטארט של המסעדה הירושלמית "תמול שלשום" עבר את היעד – ובגדול. “בעקבות משבר הקורונה ולכתו הפתאומית של מייסדנו היקר דוד ארליך, נאלצנו לסגור את השער, בפעם הראשונה ב־26 שנות פעילות”, נכתב בקמפיין. “אנחנו קוראים לכם להצטרף אלינו ולתמוך בפרויקט, כדי שהמקום ייפתח מחדש בתום המשבר, כי 'תמול שלשום' זה בית, ובית לא סוגרים”.

היעד, בסך 250 אלף שקלים, נשבר מזמן ומגרד כבר את ה־300 אלף שקלים. האהבה שלה זוכה המוסד לא מפתיעה: קשה למצוא לו מקטרגים, הן בקרב קהל הלקוחות והן בקרב העובדים.

דן גולדברג, הבעלים הנוכחי: “הרעיון הגיע מצוות העובדים. הם הבינו שהעסק במצוקה והחליטו בזמן החל”ת לנסות להקל במקצת את הבעיות הכלכליות. העובדים הקימו את קמפיין הגיוס וגם מתפעלים אותו. ‘תמול שלשום’ מאז ומעולם לא היה מוסד רק כלכלי, אלא מוסד שתורם לקהילה – אם זה בסטודנטים למוזיקה שאין להם איפה להופיע, חיילים בודדים שהיו מקבלים ארוחות אצלנו, במה לסופרים ומשוררים בתחילת דרכם. הקמפיין הנוכחי אפילו מופנה בחלקו לקהילה, כמו מימון ארוחות לצוותים רפואיים”.

מתי פגשת את דוד בפעם האחרונה?
“את דוד ראיתי כמה ימים לפני לכתו, ישבנו וחשבנו על מה עושים הלאה, ואיך נעבור את המשבר הזה. השיחה האחרונה שלנו הייתה כשהוא איחל ביום מותו יום הולדת שמח לילדים שלי, תאומים בני עשר שחגגו ממש באותו היום. דוד היה שותף שלי במשך 23 שנים. הייתה לנו מערכת יחסים של משפחה. סוד ההצלחה שלנו היה שתמיד מצאנו עמק שווה בין הדעות השונות שלנו”.

מה הוא הכי אהב לאכול במסעדה?
“דוד אהב לשתות מרקים ולטעום אותם, לכן בתפריט יש מנה שנקראת ‘מרקי דוד’ – כמה מרקים שונים בכוסות. הוא גם אהב לשתות כוס יין אדום, ואף אירוע תרבות לא החל לפני הכוס הראשונה של הערב”.

תמול שלשום, יואל משה סלומון 5, ירושלים