ביקשנו אמרטו. אין. בייליס? אין. מידורי, דרמבוי, פיג’לינג? אין, אין, אין. רגע, חברים, אנחנו בוחרים ליקרים מתוך התפריט שהרגע נתתם לנו, איך זה שאין כלום? “מצטערים, אבל אם תרצו, יש שרדונה”. מנקודת הפתיחה הזו במסעדת הדגים “דרבי בר” ברמת אביב אפשר רק לעלות.
ואכן עלינו, בייחוד בזכות מנת הפתיחה - לאבנה. במה השתנתה הלאבנה הזו מכל הלאבנה האחרות בעולם? שבכל הלאבנה האחרות אנו אוכלים לאבנה טהורה, וללאבנה הזו נוספו חומרי גלם, שלכאורה מחללים את המסורת, אבל מקפיצים אותה שתי מדרגות מעלה: זיתים, בצל ירוק, שמיר ומעל זעתר. נסו זאת בבית או בואו ל”דרבי” אחרי הדרבי.
בפתיחים מצאנו גם טחינה לבנה, דחוסה וטובה, סלט סלק, סלט כרוב, איקרה סבירה, סלסה פיקנטית, מטיאס כבוש וסלט ירקות בסיסי למדי. מאוחר יותר נוספו חצילים מטוגנים, שהיה מענג לטבול אותם בטחינה ולהותיר בה פירורים.
אין מסעדות רבות ברמת אביב (וחבל שכך), ו”דרבי בר” היא מעין נווה מדבר בין שלל המבורגריות, מאפיות ומעדניות של אוכל מוכן לקחת הביתה. היא מרוהטת כמיטב המסורת, בריהוט עץ כבד ובצבעים “של פעם”. בניגוד מוחלט, צוות המלצרים כל כך צעיר, לדעתנו חלקם עדיין תלמידי תיכון. ההבנה שלהם בדגה דלה למדי, אבל יכולנו להתנחם במידת אכפתיות גבוהה – גם אם אין אמרטו.
הזמנו בורי (129 שקלים) ולברק (139 שקלים) - כמו מפונקים העדפנו שלא להתעסק בקוצים אלא בחרנו בפילה נקי. שתי המנות הגיעו זהות: שני חצאי נתחים פרוסים על גבי צלחת אובלית גדולה, מעליהם עלה פטרוזיליה עייף וחצי לימון. מהצד היה נדמה שמשהו פה מתפספס. האם זו הצלחת העצומה בגודלה שגורמת לדג להיראות מסכן? האם היה צריך לצרף את התוספת לצלחת עצמה ולמלא אותה? האם היה ראוי להוסיף מיני ירקות נוספים לפטרוזיליה? אם לשפוט לפי הפרזנטציה, המנות נכשלות. מבחינת הטעם, הן עוברות – אחת בהצטיינות (לברק), אחת בסבירות (בורי).
אם הגעתם לרמת אביב ואתם רעבים, “דרבי בר” היא אופציה ראויה; אבל אם אתם מחפשים מסעדת דגים טובה ממש, כנראה שתמצאו אופציות טובות יותר.
“דרבי בר", ברודצקי 43, תל אביב, 036410898
פינת מקסיקו
בסניף של “מקסיקנה" במתחם שרונה בתל אביב מצאנו מנות שמתאימות לימי חורף. ועדיין יצאנו ברגשות מעורבים
מקסיקנים אמיתיים יתחלחלו אם תאמרו להם שאתם מעריצים את מנת הדגל של המטבח שלהם – צ'ילי קון קרנה. למעשה, מנת השעועית השחורה והבשר הקצוץ הומצאה בכלל בטקסס שבארצות הברית על ידי מקסיקנים עניים בעיר סן אנטוניו ובושלה בסירים גדולים מעל מדורות. אחרי שעות העבודה, היו הפועלים המקסיקנים מתאספים סביב שולחנות עץ ארוכים ומסתפקים בנזיד הפשוט הזה, שחימם את לבם ובייחוד את קיבתם. מאז הפך הצ'ילי קון קרנה (בספרדית: פלפל עם בשר) למנה חוצת יבשות.
בגרסתו הראשונה היה הנזיד מוכן מבשר טחון, מחית פלפלים ומלח בלבד, והיה מוגש עם לחם. מאז הוא זכה לפרשנויות רבות, והיום רבים מגישים אותו עם אורז לבן. כך או כך, הוא חריף, כבד ומתאים במיוחד לימי גשם סוערים.
בסניף של "מקסיקנה" במתחם האוכל שרונה בתל אביב אפשר למצוא גרסה נוספת למנה – בתוך קערית העשויה מטורטיית תירס. איזה רעיון נפלא לפרזנטציה! פחות אהבנו את כמות הבשר שמצאנו במנה, ביחס לשעועית שהשתלטה על הרוב המוחלט של הנזיד; ופחות גם את האורז שהיה קשיח מדי לטעמנו.
הרגשות המעורבים ליוו אותנו גם בטעימת המנה אסקיטס, שפירושה תירס קלוי למעשה. מדובר במנת רחוב שבתוכה תירס חם, מיונז ושמנת חמוצה. ב"מקסיקנה" מכינים אותה ברוטב איולי צ'יפוטלה עם פרמזן (ולא פרמז'ן, כפי שנכתב בתפריט) טבעוני, שלא בדיוק הבנו את פשרו. התוצאה: עוד מנה חורפית, כבדה, שנדמה שטעם התירס שבה איננו דומיננטי כפי שדמיינו.
"מקסיקנה", מתחם שרונה, תל אביב, 036242424