השעה אחת בצהריים, יותר משבועיים לפני פתיחתו הרשמית של חנוכה, ובקפה קדוש אין זכר לסופגניות. זה לא שלא עשו כאלה הבוקר. עשו 600. זה פשוט שהן אזלו עוד לפני שהשמש, והעיר ירושלים עצמה, התעוררו ועשו את הקפה שלהן.
אפשר לייחס את זה לאובססיה שלנו להקדמת המאוחר, וליכולת הישראלית הידועה של אפס דחיית סיפוקים. אפשר לשאול למה בעצם לא עושים כאן סופגניות כל השנה, ולתהות אם זה יוריד את הביקוש או פשוט יעלה את המשקל הקולקטיבי. אפשר הרבה דברים, אבל באחת בצהריים אי אפשר לקבל סופגניות. גם לא ב-12:30.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
וכך, עם שולחן חריג מאוד שעמוס באותן סופגניות מטמון, אני מוצא את עצמי מעט נבוך, מולחץ מכל הכיוונים, ממוקד מבטים ותוהה אם מישהו יחקור ברצינות מתקפה המונית שיצאה לדרכה בגלל סופגניות.
הייתה לי פרוטקציה, בהחלט, ועזרה מרחוק של אסטרטג ברמת אושן 13. יש גם את קרן קדוש שיושבת מולי וזה כנראה גם מסייע במשהו. היו גם לדעתי שני צוותים לפחות של ברינקס ששלפו את הקופסה ממעמקי המטבח האחורי, אחרת היא לא הייתה מגיעה ליעדה. היו כל אלה, ובכל זאת עכשיו העיניים שלי ממוקדות לא רק בסוכר החיצוני ובקרם הפנימי. לא לגמרי על הבצק ועל הממתקים שבצמרתו. הן מרצדות. לא מצליחות להתמקד ולהתפקס. יש לחץ.
הנה, אפילו אמא של איציק קדוש עוצרת ועושה את התרגיל הממזרי הכי ישן בספר. אומרת שלום ומודיעה שהיא הולכת לעזור עם הנכדים, ואז, ממש בחצי סיבוב ולפני היציאה, היא שואלת אם אפשר איזה סופגניה לדרך. שלא נחלוק איתה?
600 זה כלום. המספר עולה בקצב מעריכי ומטפס לאלפי סופגניות ביום בשיאו. אלו ימי הפורמה של הקדושים, ביומיום שכולו פורמה ממילא. הוויטרינה הארוכה והאדירה שלהם בשגרה עושה יוגה ומתגמשת כדי לקבל את המגשים המלבניים הארוכים, ואיכשהו היוגה הזאת עוזרת לה לא להתפשר על שום מאפה, על שום פחמימה, ולספק את כולם.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
קפה קדוש החדש (יחסית) חשב שהוא יכול לעמוד בביקוש, לנטרל חלק גדול מהתורים ולספק פנטזיות של טייק-אווי ואירועים פרטיים והזמנות גדולות. את רוב הדברים האלה הוא אכן משתדל ליישם, אבל הכלל מספר אחד בטבע, ובעולם האוכל שלנו בעיקר, הוא שאין ואקום. שים סופגניות - את הסופגניות *האלה*, כן? - מול אנשים והם יתנפלו.
600, 6,000, זה לא באמת משנה כנראה. לעזאזל, אולי הם היו צריכים להרחיב את הקפה עד לסוף שלומציון המלכה. ספק אם גם זה היה עוזר.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
קרן קדוש בשיאה. שנים היא מתייחסת לחג הזה כאל קרנבל פרטי, ושנים שהיא רוקדת אותו מירושלים, בשמחת חיים שמקרינה החוצה. צפונה ודרומה, תל אביבה וחו"לה, יש סופגניות ויש את הסופגניות שלה. כולם יודעים.
הן עומדות, מייצגות יחס מילוי-בצק סולידי, שמעניק כבוד לראשון וכבוד אפילו גדול יותר לשני. אינספור מאפיות וקונדיטוריות בארץ מתייחסות לבצק כאל כלי קיבול ותו לא, כמעט מזלזלות בו. פה, אתה לגמרי רוצה סופגניה ריקה, מבולבל מעצם הרצון הזה.
וכך, הבצק קליל, מאפשר נשיכה קלה בהתחלה ואז מתמסר כמעט כמו צמר גפן מתוק. בפנים, קרם פטל וקרם טירמיסו, קרם גבינה וקרם לימון, קרם פטיסייר קלאסי או קרמל מלוח, אוריאו ותות ואננס ופיסטוק. מה שבא, מה שמתחשק, עם פלומבה קדושית מלמעלה בדמות ממתקים בעבודת יד, וגילגול פורנוגרפי בסוכר, ספינג' סטייל. יש, ויש, אבל אין כאלה.
חלוקת העבודה ביניהם ברורה. בקומה למעלה, היא מזכירה מעט את ברלין הישנה במאפייני ההפרדה הפיזיים שלה. בקומת הרחוב, היא מזכירה את ברלין החדשה באנרגיות ובתחושת האפשרויות המאוד לא מוגבלות.
הוא עושה את הבצק, היא את כל השאר. לו יש את הצוות שלו, ולה יש את שלה. עכשיו יש מקום לכל זה, אבל כל הקירות של מטבחי ההכנות וכל התכנון האדריכלי היעיל לא יעצרו את ההיתוך שלהם. זה זוג שהיית מת לראות באיזה מירוץ למיליון, או מחוברים. במקום זה, ומתוך הנחה שאין סיכוי שזה יקרה, אתה מסתפק בלשבת איתם לקפה, לשתוק ולתת להם להציג איך הכישוף הזה קורה. נטולי פילטרים, נטולי בושה, בלי השטות הזאת של "לב על הצלחת", אלא פשוט עם הלב במקום הנכון. מרענן, לא?
היא עצמה לא מוותרת. לא לכלום ולא לאף אחד. היא מדברת עם לקוחות באותו טון ובאותה שפה, ואתה שומע אותם מתעקשים ואז מתרצים ואז נמסים. קולות הריכוך האלה הם הפסקול של הקפה, כמו קונצרט.
היא לא מוותרת למי שמכפיש אותה, גם אם זה מישהו עם ווליום כברירת מחדל, מצלמה מול הפנים ופטיש ביד שמשום מה חובט בסופגניות כאילו זאת טלוויזיה איטלקית באייטיז. היא תגיב לו, והיא תתבע אותו, ובקרב הזה אין באמת שני צדדים. סליחה על היעדר הנייטרליות, אבל נוט סורי.
היא לא מוכנה לוותר לנו. לא למי שחותך אותה בכביש ולא לאלימות. מאמינה עדיין בחינוך. מאמינה שיש סיכוי. לא מקווה, ולא באילוז', באמת חושבת ככה. פעם היו קוראים לאנשים כמוה להיכנס לפוליטיקה. היום אומרים להם לא להעז, ולהמשיך בשלהם. היא, בשלה, לא רואה ממטר 120 פוליטיקאים, וזה לא קרוב אפילו.
מביקור לביקור, ומדובר בתחנת חובה שאין עלייה לירושלים בלעדיה, הדברים מתבהרים יותר ויותר. אין כניסה בלי איזה שיפור. אין פתיחת דלתות בלי עדכון תכניות לעתיד. אין בהייה באותה ויטרינה שקופה בלי מאפה חדש, קינוח חדש.
אתה יושב פה, שמח שהגעת, וה-Fomo מתחיל כמעט מעצמו. היום מצוין, איזה כיף שבאת, אבל אתמול היה כאן ערב פיצות. עכשיו נפלא, באמת, שמחים שהצלחת להגיע, אבל בשבוע הבא תהיה גלידה בתוך בצק קרואסון בתוך שמן עמוק ולוהט. לפעמים אתה תוהה אם לא מדובר באיזה הטרלה אכזרית. ברוב המקרים זה פשוט החיים פה.
ובשנה הבאה? מסעדה. איציק עושה לי סיבוב בחלל הצמוד שהיה פעם קפה קדוש, ועוד מעט, אוטוטו, תחזיקו אצבעות, יהיה מסעדה של ממש. השירותים כבר כמעט מוכנים (למרות שיש לו עסק עכשיו עם הכבל המשתלשל של הדייסון, בהצלחה לכבל), והבר כבר עושה לך חשק לשבת. יהיו גם תקליטים, ואוכל שמתבשל לו על אש נמוכה בראש.
הוא משרטט ומדגים עם הידיים מין בריוש פריך שעליו טרטר דג מתובל, קצת מרוקאי קצת אסייתי. "דברים שאנחנו יודעים לעשות, כמו בצק וחלבי, שיתחברו ביניהם", הוא מתאר בצורה שגורמת לך להיות רעב ולהיות שבע בשתי נשימות נפרדות אך רציפות. אין ברירה, נהיה חייבים לחזור.
קפה קדוש, שלומציון המלכה 6, ירושלים, 02-6254210