בסוף השבוע האחרון, נסעתי לבקר את ההורים שלי בחצור הגלילית שבצפון הרחוק. כתושב תל אביב בהווה, לערב חמישי כזה, שיגרום לי להרגיש בדיוק כמו במרכז, בהחלט לא ציפיתי.
כמו כל אחד שגדל בגליל, גם אני את שעות הפנאי שלי כנער מתבגר ביליתי בנסיעות לערים רחוקות. כדי לצפות בסרט היינו צריכים לנסוע 40 דקות דרומה לעיר כרמיאל, כדי לצאת למועדון נדרשנו לנסוע אפילו קצת יותר - שעה לפחות לרמת ישי או חיפה. מבחינת ברים, באזור חצור אני מכיר מספר ברים שאותם ניתן לספור על יד אחת.
אז הנוף מדהים, את החרמון הלבן והמושלג רואים מכל פינה, הכינרת במרחק של עשרים דקות, אין ספור נחלים ומעיינות. ובכל זאת, אי אפשר להתווכח עם העובדה שמבחינת חיי לילה - הצפון לוקה בחסר (בלשון המעטה). ראש פינה, הנמצאת במרחק של חמש דקות נסיעה מחצור, די הצילה את המצב עבורנו - צעירי הגליל. היא שוכנת למרגלות העיר צפת ובה מספר לא קטן של מסעדות, בתי קפה, מתחמי קניות, וגם בר אחד. אך בחצור - שממה.
מקום אחד, חדש ומיוחד במינו שבה את ליבי, וגרם לי להאמין שיש עוד תקווה - הצפון יכול להיות פורח ושוקק חיים, גם עבור צעירים. הגעתי ביום חמישי האחרון, לבר-מסעדה שנמצא בתוך לא פחות ממספרה. כשחברה טובה שלי סיפרה לי על המקום, אני מודה שהרמתי גבה, היא לחצה והלכנו. נכנסנו למקום שמעוצב ברמה הכי גבוהה, מיוחדת ויפה שאני ראיתי בכל הצפון. פינת עישון מתחנת אוטובוס, מנורות רחוב שהן תאורת הבר, נרות בכל מקום, מוזיקה שלא מביישת את הבר הטוב ביותר בתל אביב. וכמובן איך שכחתי - האוכל. סושי ודגים נאים שגרמו לי לשכוח שאני נמצא בחצור הגלילית, ולא במסעדת שף מהטובות בתל אביב. סלט פפאיה מדהים וההברקה - סלט פומלה.
כשסיימנו לאכול, הייתי חייב להבין מי הגאון שעומד מאחורי הקונספט הזה. גיליתי שיש שניים. אחרי כל ההקדמה המבאסת על הצפון - הגיע רגע של שלווה. פגשתי בשני אחים, אורן לוי ואמיליו לוי. בבוקר הם מעצבי שיער, בערב ובלילה מתפעלים את אחד המקומות הטובים בצפון, והכל בחלל אחד - מספרת Zohara על שם סבתם, זוהרה לוי ז"ל. לסיפור המרגש שלהם לא הייתי מוכן.
"החלטנו שאנחנו מרימים את הכפפה"
תמיד ידעתי שאורן ואמיליו הם מעצבי על, ובכנות, אף פעם לא הצלחתי להבין מה הם עושים בצפון. אבל אז התשובה של אמיליו הגיעה: ״עבדנו בניו יורק ובתל אביב, הבנו שבחצור, הנוכחות של הצעירים ממש הולכת ודועכת. החלטנו שאנחנו באים לאזור התעשייה כדי להחיות את חיי הפנאי, האומנות והתרבות בגליל. החלטנו שאנחנו מרימים את הכפפה, ומוכיחים שכן יש צעירים שהתפתחו, ויש להם את האופי לשנות את פני הצפון. כנגד כל הסיכויים, לקחנו חלל באזור התעשייה ויצרנו שני אזורים. חלל המספרה, מתבטא לא רק בתספורות אלא גם בלייף סטייל של אומנות ותרבות. הקמנו פופ אפ לאומנים בגלריות שלא עבדו בעקבות המלחמה, ממטולה ועד צפת. במהרה הפכנו לבית שאפשר להציג בו את האומנות, מתכשיטים ועד לציורים".
החלל הראשון מדהים ביופיו ובמהות שלו בפני עצמו, "החלל השני בא בעקבות העובדה שמלא ברים, מסעדות ופאבים נסגרו בשל המלחמה". מספר אמיליו ומוסיף: "חצור נמצאת בדיוק על התפר, ובחרנו לתת מקום מפלט גם לשפים. יש לנו מקלט במרחק העומד בזמן ההתגוננות, והחלטנו לעשות פופ אפ גם למסעדות. בחודש הראשון נתנו מקום למסעדת אומה שפונתה מצומת הגומא שבסמוך לקריית שמונה. הם פונו גם מהבית וגם מהמסעדה".
"הפכנו מחסן לבית של אנשים שרוצים להנות ולחגוג"
מסעדת אומה הייתה יריית הפתיחה, אך זה לא הסוף, ואת הליין המדהים שקורה בימי שני, רביעי וחמישי הם מתכננים להמשיך. אורן מספר: "בקרוב נתחיל ליין עם שפים נוספים מהאזור שהמסעדות שלהם עדיין לא חזרו לפעילות. ומלבד שני הפופ אפים, אנחנו עובדים גם עם דיג׳יים מהאזור. וכך הופכים את המקום לבית של אנשים שרוצים גם להנות ולחגוג".
"תמיד היה לנו חלום לפתוח מקום כזה, דווקא בחצור. לפני שלוש שנים לקחנו יוזמה ובמקרה המבנה הזה היה פנוי. הפכנו מחסן למה שהוא היום", סיפר אמיליו בסיום. התאהבנו בצמד והחברה שאיתה הגעתי זכתה למשהו שלא קורה בדרך כלל - בסוף הערב היא יצאה עם פוני חדש.
אז נכון, בעיית התעסוקה והפנאי לצעירים נמצאת כרגע בתחתית סדר העדיפויות של הממשלה, זה עצוב אבל מובן לנוכח הנסיבות הקשות. אך האמת שזה תמיד היה ככה, הצפון תמיד היה בתחתית סדר העדיפויות. הסיפור הזה מתכתב בצורה כל כך מרגשת עם הסיפור של השבעה באוקטובר. המדינה נעלמה ורוח האדם נכנסה לפעולה. סיפור על אזרחים שיצאו להגן על הבית בעצמם, כל אחד בדרכו שלו. הצפון, אחרי כל מה שהתושבים עברו, זקוק ליוזמות ומקומות כאלה.
אל לנו לשכוח שהצעירים שכבר עזבו וטעמו את סגנון החיים התל אביבי, כזה שבו הכל במרחק הליכה - לא בטוח ישובו. וזו נקודה חשובה, נערים וצעירים רבים בוחרים לעזוב את הצפון כי עם כל היופי והטבע, בסוף תשמעו: "אין מה לעשות כאן, משעמם". צריך לפעול, עכשיו.
כשאני נכנסתי לחלל המסעדה נפעמתי מיופייה, את אורן ראיתי בבר והוא הכין לי קוקטייל מדהים. את אמיליו ראיתי מציץ מהמטבח לראות שכולם מחייכים. הסיפור הזה ריגש אותי כאזרח במדינה וכתושב חצור הגלילית בפרט. הוא גרם לי להאמין שבאמת יש תקווה ועתיד גם לצעירים בצפון. עבורי זו הייתה נקודה של אור, אחרי יותר משנה בה הצפון דימם.