כמה שתחפשו בעולם, לא תמצאו עוד אחד כמו מיכאל ראשוני, איש רב פעלים, שבין עיסוקיו המגוונים גם מנהל בביתו את אחד המטבחים החריפים בארץ. במטבח של ראשוני פלפל ההבנרו הידוע בחריפות (פלפל אדום/כתום דמוי לב המכונה גם "פלפל סיני") הוא, לדבריו, בדיחה עלובה. "מה זה, הבנרו?" ראשוני נוחר בבוז. "הבנרו זה חריף? זו בדיחה".



אלא שכל מי שמבין קצת בחריפות יודע שהבנרו, ששמו נגזר מהשם הוואנה, בירת קובה, זה לא סתם פלפל שאוכלים בארוחת ערב שבת ליד החריימה, אלא מאכל שמלווה בדרך כלל בעיניים דומעות, בגרון שנסדק. 
 
"פלפלת, לא פלפל", ראשוני, בן 68 ומתגורר ברמלה, מתקן אותי. "פלפל זה עץ, הוא בכלל בא ממשפחה אחרת. אני בוטנאי. הנכון זה פלפלת, בסלנג זה פלפל". 
 

"את ההבנרו אני בכלל לא יודע אם אני מחזיק כאן מרוב הבושה", ראשוני מתנצל מראש. "הממוצע של הבנרו הוא 580 אלף יחידות חום בסולם סקוביל שמודד חריפות. כלומר צריך למהול את ההבנרו 580 אלף פעם כדי שיקבל טעם של מלפפון. לכן הבנרו זו בדיחה. לפני 12 שנים הוא היה הכי חריף בעולם, אבל היום יש כבר פלפלת עם ארבעה מיליון יחידות חריפות. פי שמונה".
 
בגמבה, לשם השוואה, יש 0 יחידות חום בסולם סקוביל. לא נראה שאצל ראשוני היא בכלל נמצאת ברפרטואר - הוא יותר מתעניין בזן הקטלני המכונה "מלאך המוות מקרולינה" (Carolina Reaper), שמכיל 2.2 מיליון יחידות חום בסולם סקוביל. 
"סוג של מזוכיזם"

מלבד אהבתו לחריף, ראשוני, ממוצא פולני, הוא גם מילונאי, בוטנאי, מורה דרך, חידונאי וספורטאי. השיגעון לחריפות התחיל אצלו בילדותו ברמלה. "כשהייתי בגיל שבו הראש הגיע לגובה השולחן, אולי בן ארבע, אני זוכר שהייתי רואה צלחת מרק וצפו עליה פלפלות חריפות וחתיכות גדולות של שום", הוא משחזר. "כבר בתור ילד זה לא הספיק, אז הייתי אוכל גם בצל חי". 

איך זה מתיישב עם הפולניות?
"תתפלא לשמוע אבל הפולנים הם רציניים מאוד בתחום. בשנים האחרונות אני מגלה שהם עקשנים. אם הם עושים משהו, זה עד הסוף".
 
ראשוני יודע שהוא לא לבד במרוץ אחר הפלפל החריף מכולם. "חלק מהמשוגעים לדבר מגיעים לבית חולים, חלק מתים", הוא מספר. "אם הייתי ממשיך להשתולל", הוא אומר, "לא בטוח שהייתי חי היום או שהייתי שלם, או עם קיבה שלמה. בכלל לא בטוח".

למה?
"חריפות זה לא טעם, זו תחושה. זו יכול לגרום כווייה של ממש. זה סוג של מזוכיזם, כמו שתייה חריפה".

למי שחריף לו מדי, ראשוני מזכיר שחלב הוא תרופת נגד שמשככת את הטעם העז. ממש בקרוב הוא צפוי לנסוע לפסטיבל הצ'ילי השנתי בווסט דין שבדרום אנגליה. למרבה ההפתעה, ראשוני מספר שהבריטים הם היום המאסטרים הגדולים בתחום, ומשם מגיעים אלופי העולם בעלי קיבת הברזל. 
ובכל זאת, אף אחד מהם לא נמצא בליגה של אננדיטה דוטה טמולי ההודית, הנערה בת ה־26 ששברה ב־2009 שיא גינס כאשר הצליחה לאכול 51 מהפלפלים החריפים ביותר בעולם בשתי דקות בלבד, ואף שפשפה את עיניה בפלפלים החריפים במשך דקה אחת. 
 

מטבחו של מיכאל ראשוני. צילום: אריאל בשור
"כשהייתה בת 13 בערך הייתה לה דלקת גרון קשה והרופאים הספידו אותה, ביקשו שתכתוב צוואה", ראשוני שולט בביוגרפיה של הנסיכה ההודית. "איזו סבתא אמרה: 'רגע, ניתן לה משהו אחר'. הכינה לה תמהיל מרוטב של פלפל חריף ונתנה לה לשתות. אננדיטה התאוששה למחרת. כנראה שזה פגע לה בהרבה מאוד רצפטורים. היא לא חסינה לגמרי, כי אם כן הייתה, הייתה אוכלת גם מאה. אבל במושגים של אדם רגיל היא חסינה. אלה כמויות שהיו שולחות חצי חטיבה לבית חולים".

מי אוכל הכי חריף בארץ, הטריפוליטאים?
"זה חריף? זה מיץ אננס בשבילי. אתה יודע מי אלופי הארץ שאין אף אחד בליגה שלהם? העובדים התאילנדים".  

מאחורי החריפות עומדת הקפסאיצין, תרכובת אורגנית שומנית שאחראית לטעם העז של הפלפל. ראשוני שולף בקבוקון של קפסאיצין טהור, בעל 16 מיליון יחידות חום בסולם סקוביל. הוא טוען שעכשיו הוא כבר למד על חומר חדש וניסיוני, שמופק מחלבלוב השרף, ויחידות החריפות שלו מגיעות למיליארדים. "העובדה שהוא משפיע על כאב גרמה לכך שמפתחים ממנו תרופות חדשניות וניסיוניות לטיפול בכאב, כאלה שישימו את המורפיום בכיס הקטן", טוען ראשוני.