הקונספט ב"גורדוס", במילה אחת, הוא מוגזם. הכל מוגזם. כל המנות הן ערבוב של ג'אנק בג'אנק, פצצות אטום של קלוריות, ובמילים אחרות: חוויה כיפית שצריך לעבור פעם אחת לפחות. למשל, מנה בשם "דאבל טראבל" (75 שקלים) - שני בורגרים במשקל 120 גרם עם מלא־מלא (כך בתפריט) גבינת צ'דר בין שני סלייסים של פיצה פפרוני. מתי לאחרונה אכלתם המבורגר עם פיצה? זה נשמע כמו מאכל שרק היפנים מסוגלים להמציא. או המנה "יא וואראדי" (65 שקלים) - בורגר כבש במשקל 220 גרם עם טחינה עמבה (חומר גלם אחיד, לא טחינה פסיק עמבה), בצל מקורמל, סלט עגבניות פיקנטי ושברים של ביסלי גריל. נשמע מגרה, משוגע, משמין ומוגזם. מעניין מה ליצמן היה אומר על זה.
גם קבלת הפנים כאן מוגזמת: למסעדה אי אפשר להזמין מקום בטלפון, לפחות לא בשבתות. יש להגיע פיזית ולקוות שהיא לא מלאה. אז הגענו בשבת בצהריים, ככל הנראה שעת השיא, והתבקשנו לחכות שעה פלוס. עם כל הכבוד, לא הגענו עד לחולון כדי להמתין את משך הזמן שבו יכולנו לנסוע לחיפה. כך, כנראה, מתנהגת מסעדה שבה הביקוש גובר על ההיצע. עלו על קונספט גאוני, ייחודי, בלוקיישן משפחתי המפוצץ בסופי שבוע, ומייבשים לקוחות במשך שעה בעמידה בחוץ. להגנתם ייאמר שהם הציבו שמשיית ענק הפורסת צל על הממתינים, והייאוש נעשה קצת יותר נוח.
המנות הראשונות, למרבה ההפתעה, הן שיא השעמום, קדימון שלא מבשר דבר על העיקריות: רביעיית אמפנדס מפוהקים (39 שקלים) ו"סלופיצה" - פיצה עשויה טורטייה דקה ועליה גבינה צהובה ומעט בשר (45 שקלים).
למרבה ההפתעה, גם המנה הבאה, האובר־נועזת, איכשהו מפוספסת: "פצ'וגה" היא פרגית סטייל קנטקי בציפוי פריך, בלחמניית המבורגר מרובעת עם ירקות, גבינת צ'דר, חזה אווז, פלפל קלוי וביצה עין (79 שקלים). מרוב מרכיבים לא מרגישים שום טעם. סליחה, זה לא נכון, ננסח זאת כך: מרוב ציפיות לעושר מרשים של טעמים מנוגדים ומשלימים, התוצאה היא אנמית יחסית, משהו שגם המבורגר רגיל עם תוספת בודדה ב"אגאדיר" ישיג.
"אריסה" היא קציצת סלמון בלחמנייה שחורה, עם מיונז, לימון כבוש ואריסה, סלט מלפפונים ובצל (69 שקלים). השחור בלחמנייה, מספרת לנו המלצרית, הוא צבע מאכל. הקציצה דווקא טעימה ועמוסה, מרגישים היטב את הדג, אבל אריסה לא מצאנו, ואם הייתה - טעמיה נבלעו ולא הורגשו.
לילדים יש כאן מגוון דל ומצומצם: שניצלונים טעימים וסטנדרטיים (39 שקלים), עם צ'יפס רגיל וצ'יפס בטטה, או המבורגר בלחמנייה. כדאי לתת דגש בתחום הזה.
כל המנות לא רמזו על מה שקיבלנו בסוף: קינוחים מטריפים, פוטוגניים, מרשימים בכל קנה מידה. אנחנו הלכנו על "קנדי קראש" (49 שקלים), מנה צבעונית וילדותית, עם אלמנטים ש(כמעט) רק ילדים אוהבים בהגזמה: רוטב תות, שערות סבתא, דונאטס, גלידה, סוכרייה על מקל וכמובן סוכריות קטנות. איזו מנה יפהפייה, מושקעת וכיפית.
ושתי מחמאות לסיום: השירות חביב ואדיב, מקצועי ולגמרי מכיל בקשות משונות ומוגזמות; והמחירים הם בגובה העיניים: ביחס לכמות, לאיכות חומרי הגלם ולהשקעה בבניית כל מנה במטבח - המחיר נעים לארנק. זהו פרמטר חשוב בשיקול שלנו להגיע שנית, וככל הנראה נגיע, בשם האטרקציה.
שכחנו לציין שאת הארוחה כולה, בעלת אלפי קלוריות ריקות, ליווינו בפפסי מקס בעל קלוריה אחת.
“גורדוס”, פארק פרס, חולון, 03-7733366
הביקור במקדונלד'ס שגרם לתהיות
חלק מהאירופאים קפוצי התחת נוהגים לנעול את השירותים בסניפי מקדונלד'ס, כדי שעוברי אורח שאינם לקוחות הסניף לא ייכנסו בשעריהם. ככל הנראה לא תמצאו ישראלי שהגיע לשירותים, ואז לא התבקש לחזור כדי להביא את הקבלה עם הקוד. בישראל המצב שונה: השירותים פתוחים לכל דכפין. וכי איזה יהודי ייתן לכם להתאפק?
אבל לא למראות שנגלו לפנינו השבוע בסניף מקדונלד'ס בנמל תל אביב התכוון נפתלי הרץ אימבר. המראות קשים, יונית, כדאי להרחיק את הילדים. הכיור היה מלא בקיא, בשירותים המטונפים לא היה נייר, מתקן הסבון היה מפורק, וכמובן לא היה בו סבון. היה נראה שיש הרבה חיידקים במקום הזה, ולא ברור אם לא לקחנו איתנו כמה מהם הביתה.
בהמשך השבוע, בסניף אחר של הרשת בכביש מספר 4 בואכה חדרה, מראות האימה נמשכו. טינופת, שאריות צואה ושתן – לא פלא שהורים לקחו את ילדיהם לעשות צרכיהם בחוץ. אולי הגיע הזמן שגם אנחנו נהיה קצת פחות מזרח־תיכוניים וננסה להיות יותר אירופאים? או שמא זו האחריות של מקדונלד'ס לדאוג לניקיון 24/7?
ממקדונלד'ס נמסר בתגובה: "אנו עושים מאמצי־על לשמור את השירותים נקיים לאורך כל היום. עם זאת, עומסי הקיץ וריבוי הלקוחות וגם כאלה שאינם לקוחות גורמים לפעמים לתקלות מהסוג שתיארת".