מנת ראמן אחת ב"מנטנטן" תגרום לכם לשכוח שאתם עדיין בת"א

בתוך טייפון הראמן שנושב עלינו ומתחנף לחך הישראלי (להוציא את ראמן הברווז של אהרוני, שבאמת מהווה שיא בפני עצמו), מצאתי נווה מדבר שהגיע אלינו היישר מטוקיו. אגלה לכם סוד: בעשר השנים הקסומות שביליתי בטוקיו, אפשר לספור על כף יד אחת את מספר הפעמים שבהן אכלתי ראמן. התמקדתי באוכל יפני אחר. אבל בארץ הקודש, זה כבר סיפור אחר. הפעם מדובר ביבוא אישי של שף מדופלם מיפן, שיש לו ראמניה ברובע שינג'וקו בטוקיו. היזם, יריב ברונשטיין שמו, החליט לעשות מעשה ולבצע קופי פייסט של מסעדת חלומותיו בארץ. 
 

יריב חבר לעוד שותפים ישראלים ולאחד יפני, ויחד הם הגשימו את הפנטזיה שלו. התוצאה היא ראמן עז טעם של חזיר, עוף ויש גם טבעוני וגם גיוזה למכביר, וגדודי אנשי עסקים או דיפלומטים יפנים שמתעקשים לאכול רק במנטנטן. לרמנאי המתחיל חשוב להבין שאף שמדובר לכאורה במרק מציר בשר עם אטריות, זה לא כל כך פשוט.

לכל אזור ביפן יש ראמן משלו, ולא דין ראמן במערב הונשו - האי המרכזי של המדינה - כדין ראמן בקיושו, אי בדרומה של הקיסרות. גם בטוקיו יש לכל שף ציר משלו, שמתבשל שעות רבות, ממש כמו חמין, עד שהוא מגיע אלינו מלוא קערת האטריות, ומעטרת את ראשו חצי הביצה המפורסמת.
 

ובחזרה למנטנטן. תה יפני חם או קר משלים את האווירה, ויש גם אלכוהול יפני מלוא הכוס: בירה, סאקה (יין אורז), שוצ'ו (הוודקה היפנית) או וויסקי יפני ברוח הזמנים המודרניים. ואי אפשר ללכת הביתה בלי "מאצ'ה", גלידת תה ירוק, שאחרי שאתה עובר את המחסום הראשוני, אתה מכור לה לגמרי. אחרי הארוחה אני מתבלבלת לרגע, ומחשבת מתי יוצאת הרכבת התחתית האחרונה משיבויה לאזור מגוריי.