"אסיה מוניקה" כיפית ונעימה, לא יומרנית ולא מתיימרת

בנשמתנו אנחנו מגיהים. אומנם טועים לא מעט בהגייה ובכתיבה, אבל נהנים לשמוע עברית תקנית וקצת מתרגזים, כמו תל־אביבים בינוניים ומתנשאים, כשבעלי תפקידים מסוימים האמורים להתמחות בתחום עיסוקם, טועים. למשל, כשמפקחת על גננות כותבת מייל שבו המילים "אני יגיד". זה בערך מה שקרה לנו עם כניסתנו ל"אסיה מוניקה" בהוד השרון, מסעדה כיפית ונעימה, לא יומרנית ולא מתיימרת, של השף דניאל זך הזכור לנו לטובה מ"כרמלה בנחלה" זצ"ל. שני מלצרים, בזה אחר זה, קראו לסלמון בכינוי "סלומון". 
 

רבות דובר על ההבדל בין המלצר הישראלי הממוצע - זה שעובד כדי לממן את לימודיו, רואה בעבודתו זמנית לחלוטין ולרוב חי על טיפים - לבין עמיתו האירופאי, המבוגר, המנוסה, שרואה בעבודתו שליחות או לכל הפחות פרנסה עד לפנסיה. מלצר כזה מכיר את כל סוגי הדגים, ואפילו יודע לזהות בצורה עיוורת את ההבדלים בין סול, מוסר, נסיכת הנילוס וקרפיון. נראה את הישראלים עושים את זה.
 

סלט "מוניקה" הוא נטול דגים, ולא הייתה בעיה בהגיית מרכיביו. ואיזה סלט כיפי - חתוך טרי־טרי, עם ירקות מבריקים, אבוקדו בשל בדיוק על הדקה וגבינה כחולה (46 שקלים). הגיוזה ממולאי העוף, (35 שקלים) לעומתו, הן שלוש יחידות סטנדרטיות למדי. בתפריט הובטח מילוי קישואים, גזר וברוקולי, אבל לא זיהינו צבעי ירוק או כתום.
 

סקיפי צ'ילי אנטרקוט (108 שקלים ל־200 גרם) זו מנה חדשה, טעימה ומכובדת, נטולת טוויסטים. לא זיהינו צ'ילי או חריפות, אבל נהנינו מתוספת שעועית ירוקה מתובלת באופן מעורר קנאה, ומפוטטוס. קערת Poke, מאכל פופולרי בקרב הגולשים בהוואי, מבוססת על ירקות טריים עם אורז ודג. זו מנה עשירה בוויטמינים, חלבון וכמות פחמימות סבירה, כזו שתיתן מספיק אנרגיה לגלוש לאחר מכן ולא תכביד על הגולש.

הגרסה עם הסלמון הטרי (52 שקלים) עשויה כהלכה, צבעונית וטרייה, מגרה והיא אכן בריאה. מהצד האחר, מובן מדוע לא אומץ מאכל זה ביתר מדינות המערב ובישראל - היא אולי פוטוגנית ובריאה, אבל משעממת בטעמיה. קינחנו בבננה טוק טוק, שבשמה אי אפשר לטעות בהגייה. בננה, טוק, טוק. כל כך פשוט להיות מלצר ישראלי.