מסעדת "יאסו" בתל אביב היא עוד הצלחה גדולה של השף אביב משה

שמח ב"יאסו", המסעדה היוונית בהובלת אביב משה שממוקמת בתל אביב. שמח, תוסס וטעים, כמו ברוב המקומות שמשה נוגע בהם. המוזיקה יוונית, האוכל יווני, האנשים לבושים טיפ־טופ, שזופים ומאופרים לעילא ולעילא. הנוף הנפרס מ"יאסו" הוא ים כחול, גדול וצלול, אבל באופן מדכא למדי המסעדה פתוחה רק החל משעות הערב, כך שאפילו את השקיעה לא תצליחו לראות. במקומה תראו שמיים שחורים, ים שחור וכמה רכבי קבריולט שחורים.
 

חדשות משמחות יותר מגיעות מגזרת האוכל: כבר זמן רב שאנחנו מעריצים של משה: ב"מסה" המוקפדת וב"קוואטרו" הכיפית החוויה תמיד עוצמתית, והמנות הן תאווה לעיניים ולחך. לא זכור לנו שף אחר, מלבד משה, שקיבל במדור זה את הציונים המקסימליים פעם אחר פעם. גם ב"יאסו" אין נפילות. המנות קלאסיות במחירים שאינם נמוכים, אבל כל מנה – מלמיליאן. 
 

חריימה סלוניקי (108 שקלים) עם פלפלים אדומים מגרים, זרעי כוסברה, פפריקה מעושנת וחצי פרנה מרוקאית היא מנה שכולה תאווה ותיאבון. כמה עדינות, כמה פשטות וכמה לא הוגן שבבית אנחנו מתאמצים לא פחות, אבל לא מצליחים לגרד את הטעמים כאן. במנת ריזוטו פטריות יער, המוצעת במחיר מופרז (78 שקלים), כל גרגיר עשוי במדויק, דבוק בחינניות, מגרה בריחו וטעים מאוד. בסלט היווני הקלאסי (54 שקלים) אין הפתעות, אבל הירקות שבו חתוכים כל כך טרי, שגבינת הפטה החמוצה של מחלבת "המאירי" מחווירה לעומתם. מנה מרעננת ולא מתיימרת - פשוט כיפית. ארטישוק צעיר צלוי על פונדו גבינה כחולה, גבינת פטה ואגוזי מלך (58 שקלים) זו מנה של נסיכים. חובבי המוזיקה היוונית ומעריצי אביב משה ייהנו ב"יאסו", גם אם יבואו בטרנטה ויחנו ליד כל כלי הרכב השחורים. 

 

בניגוד לשמחת החיים ב"יאסו", בדוכן האוכל "אילדיז" במתחם שרונה, גם הוא של אביב משה, יש אווירת נכאים. כמעריצים, אנחנו מופתעים שמקום כזה נושא את שמו ואפילו קצת מתביישים בשבילו. "אילדיז" הוא בעינינו כישלון בכל פרמטר - החל מעיצוב המקום (כולל כיסאות הבר הלא תואמים, שנדמה שהובאו לאחר שסיימו את חייהם בבר כלשהו); חוסר הארגון (הישיבה על הבר היא בבחינת "כל דאלים גבר". גם אם באתם ראשונים, סביר להניח שמישהו יידחף ויתפוס את המקומות הפנויים. בניגוד למסעדה, פה אין מלצר שיעשה סדר – מי שמגיע ראשון, יושב ראשון); הרעש המטריד (כשהמנה שלכם מוכנה, הטבח צועק את שמכם, ואם לא תחזירו צעקה - הוא לא ידע שזה אתם ולא תקבלו את המנה).
 

למעשה, זו שיפודייה בלאפות, אבל עם טוויסט. כאן לא מגלגלים את הלאפה, אלא מגישים אותה שטוחה כמו צלחת, ועליה מונחים הבשר והסלטים. האכילה של המנה היא באמצעות סכין ומזלג (מפלסטיק, הכי לואו). קונספט חדשני – במובן הרע של המילה. כל הגאונות בלאפה מגולגלת היא ערבוב של הטעמים אלו באלו ואכילתם יחד - המלפפון החמוץ עם הטחינה, הקבב עם העמבה. פה, הדבר בלתי אפשרי: הטחינה בצד שמאל, החמוצים באמצע, הקבב מימין. זה מזכיר לנו את אותה התיירת שפגשה לראשונה בחייה פלאפל ולא ידעה כיצד להתמודד איתו, ובסופו של דבר ביקשה מזלג ואכלה את המנה כך כשהפיתה פתוחה בידיה. בשורה התחתונה, גם המנות כאן מאכזבות, סטנדרטיות מינוס (הקבב שלנו הגיע חצי נא), ולא מעט שיפודיות אחרות יכולות להרגיש שתוצרתן טובה יותר.