הדבר המרשים ביותר בשוק הפשפשים ביפו הוא דווקא חוסר הרשמיות, תחושת ה"הגעתי איך שהתעוררתי". לא רק האורחים יכולים להרגיש בנוח לגבי החיצוניות שלהם – חוסר הפריזורה, היעדר מייק־אפ והגרדרובה מהארון של סבתוש - אלא גם המארחים. צלחות לא תואמות, כיסאות מעשורים שונים ומלצרים נטולי גינונים הם, בערך, הנוף הנשקף מ־95% מהמקומות שוקקי החיים בשוק. בשורה התחתונה, האווירה הזו נותנת תחושת נינוחות, שחרור. לאף אחד לא ממש אכפת איך שאתם נראים - בואו, תשתו יין, נשנשו משהו וזרמו עם המוזיקה.
ככה זה, בערך, גם ב"איטלקייה בפשפשים", המסעדה הוותיקה השוכנת בצומת דרכים ונהנית מתנועה ערה של לקוחות. עד כדי כך אין בה גינונים, שהמלצר שאירח אותנו הניח מפיות ומזלגות וביקש שנמתין כמה דקות עד שיתפנו סכינים נקיים. בכיף, צריכים שנקום לשטוף כלים או משהו?
ויתרנו על הראשונות, שלפחות על גבי התפריט נשמעו כקלישאות (פנצנלה, סלט ירוק, קרפצ'יו בקר) ופתחנו בפיצה קרנה (68 שקלים) - בינונית בגודלה, במגש אלומיניום עגול ועם גלגלת לחיתוך. גימיק חביב, לתת ללקוח לחתוך את הפיצה כאילו היה שף, והאמת היא שגם הפיצה חביבה - בצק דקיק, רוטב עגבניות, קרם פרש, בשר טחון, זיתי קלמטה והר של ארוגולה. מה רע?
אנחנו אוהבים קוסקוס עם בשר או עם עוף, המדקדקים מעדיפים קוסקוס עם דגים והביזאריים מוותרים על המרק ומוזגים חלב. זו הפעם הראשונה שטעמנו קוסקוס עם כבד. ליתר דיוק: כבדי עוף על מאפה סולת, הנראה כמו עוגה שטעמה, ובכן, סולת (72 שקלים). הכבדים מרירים, אפילו מדי, למרות שהם צרובים על חמאת תפוזים, מרווה וציר עוף.
ציפינו למתקתקות, וקיבלנו מנה שנראית נהדר, אבל טעימה פחות. הסינטה של מיטמרקט (118 שקלים) היא המנה היקרה ביותר בתפריט, וככל הנראה גם בין הטובות שבו: חתוכה בפרוסות עבות ומדממות, סביבן ירקות צלויים ודמי גלאס יין אדום. עוד טיפת מליחות, והיה מדובר במנה מושלמת.
את התפריט החדש יצרה השפית נועה לוי (לשעבר מ"ג'וז ולוז"), ונדמה שהוא בכיוון, אם כי אינו מהודק. לוי, נאמר לנו, מתמחה בקולינריה ערבית מקומית ומדגישה את השימוש בירקות מקומיים, דגים, בשר וצמחי בר מיוחדים. היום היא משמשת כשפית הראשית של שלוש מסעדות – "איטלקייה בפשפשים", "קזינו סן רמו" ו"דייגו סאן", אולם לא יכולה להימצא בכל אחת מהן, וייתכן – רק ייתכן – שבהיעדרה ייקח יותר זמן לטבחים להכין מנות כפי שהתכוונה.
הסקרנות גדולה, אבל המחמאה הגדולה ביותר שאפשר לומר על "איטלקייה בפשפשים" היא דווקא בנוגע לשירות. מלצרים אנושיים ולא רובוטים, שיוצאים מהקופסה, מגדילים ראש ונותנים לאורחים תחושה שהם באמת אוהבים לארח, גם אם הסכינים עוד לא נקיים. אם נגיע שוב, זה קודם כל בזכותם.
"איטלקייה בפשפשים", עולי ציון 16, שוק הפשפשים, יפו 03-6829678
מבקר אורח / אילן שאול
רק אחרי ההנגאובר בבוקר שאחרי, הבנתי עד כמה משכרת הייתה חוויית הוולנטיינ'ס דיי במסעדת "הביסטרו", שנפתחה לא מכבר במלון רוטשילד בתל אביב, שנבחר על פי האתר "טריפ אדווייזר", זו השנה הרביעית ברציפות, כ"מלון הרומנטי ביותר בתל אביב".
כשהגענו, למעט זוג שישב מאחורינו ושוחח באנגלית מצוחצחת, מסעדת "הביסטרו", שקושטה בבלוני לבבות אדומים ולבנים, עדיין הייתה ריקה. לידיה, מלצרית גבוהת קומה ויפה, קידמה את פנינו בצבעי ורוד ואדום, חיוך רומנטי ו"קוקטייל ולנטיין", ועזרה להיכנס לאווירה הרומנטית.
למרות ששמרנו את הבטן מהבוקר, אני ואהובתי שמרנו על פסון. ואז הגיע התפריט, המחולק לשלושה חלקים: "גינה", "ים" ו"יבשה". אז גם התברר לי ולאשתי שלפחות בכל הקשור לתפריט, הפסון והאיפוק המלכותי לא בדיוק מסייעים לפענח מה זה בדיוק טרטר עגבניות לחות, צלפים, טרגון, שאלוטס ושמן זית ארבקינה.
"לכבד אתכם ביין?", הרגיעה לידיה את המבוכה הקלה שהשתררה עקב קשיים בהבנת הנקרא. אחרי כוס יין אדום (רקאנטי "יונתן"), הראש המריא והתיאבון נפער לרווחה. לפני שהחלטנו, לידיה הפתיעה במתאבן מהסרטים, המורכב מקרקר הום מייד, קרם פטריות פורצ'יני, קרם גבינת ריקוטה עם פרג וגרידת לימון כמהין, ומעל בזיליקום טרי. טעים זה לא מילה. אחרי שאשתי דסקסה עם לידיה "מה כדאי להזמין", מנות הגורמה מבית היוצר של "הביסטרו" לא הרפו.
זה התחיל בסלט גינה שמורכב מחסה אנדיב, אגוזי לוז, סלרי, שמן זית, חסה סגולה וצנון שחור. מיד אחריו חצינו את הים ועברנו ישירות ליבשה, וקיבלנו, בזה אחר זה, שתי מנות: בראשונה חזה עוף סופרים, שום, לימון ושעועית ירוקה; ובשנייה נתח פיקניה צרובה, פלפל ורוד, לוביה טוסקנית, בוקצ'יו צלוי ופירה תפוחי אדמה. עוד לא התאוששנו, וכבר הגיע הקינוח בדמות מוס שוקולד מוזהב, שהמתיק את החוויה והפך אותה למושלמת. בין לבין הציעה לידיה עוד כוס יין אדום, שעזר לעכל את כל הטוב הזה שנפל עלינו אאוט אוף דה בלו בחג האהבה מודל 2018.
"הביסטרו", רוטשילד 96, תל אביב, 03-9578888