״צומת החביתה״: צדק חברתי בלחמנייה על אם הדרך

"לפני 15 שנים החלטתי שאני מוכר רק חביתות - ובמחיר מגוחך. אני לא פילנתרופ ואני מרוויח מזה, ומתברר שאפשר לעבוד ולחיות גם בלי להיות גרידי", כך מעיד על עצמו יהושע לוי, הבעלים של "צומת החביתה", בכניסה למחנה שמשון על כביש 77 בצפון. 
 

השלטים "צדק חברתי בצומת החביתה" מקדמים את הבאים בשעריו של המזנון הצנוע, ואכן, אחרי ביקור בכמה מהסנדוויצ'יות ברחבי הארץ אפשר ניתן לקבוע שמדובר באחד הכריכים הכי עשירים וכדאיים במונחי עלות־שובע. תמורת 9 שקלים בלבד, תקבלו כאן לחמנייה קלועה עם חביתה חמה ומגוון מסחרר של יותר מ־20 תוספות, ובהן סלטים מסוגים שונים, צ'יפס, חצילים מטוגנים וכרובית מטוגנת. את כוס הקפה השחור שסוגרת את הפינה תקבלו על חשבון הבית.
 

בשעת בוקר מאוחרת, הקהל במקום מורכב בעיקר מחיילים ומשוטרי מג"ב, אבל יש גם אזרחים לא מעטים שעצרו לרגע להשביע את הרעב על הדרך. לוי עומד מעבר לדוכן עם עוד שלושה עובדים, והמחבתות רוחשות במטבח הפתוח שמאחוריו. השיטה קבועה - לתוך לחמנייה טרייה מוכנסת חביתה שזה עתה טוגנה, ואליה מצטרפים שלל סלטים ותוספות לפי בחירת הלקוח. 
 

לוי, מושבניק מאילניה הסמוכה, מספר שכל השפע הזה נולד בכלל מנקודת משבר: "באמצע שנות ה־80, בימיו העליזים של שר האוצר ארידור, עסקתי בחקלאות - גידול ירקות ליצוא, לתעשייה ולשוק המקומי. הייתה אינפלציה מטורפת, המושבים קרסו והיה משבר בחקלאות. החלטתי לפתוח את העסק באופן זמני - עד יעבור זעם.
 

"הזמני הפך לקבוע, וגם היום אני עוסק בירקות - אבל מהצד השני של המתרס", מספר לוי בחיוך. בהתחלה הוא פתח מזנון צנוע עם התפריט המוכר של אוכל ישראלי שאוכלים על הדרך - פלאפל, שניצלים ועוד. מאז המזנון התפתח והתמסד, ולפני כ־15 שנה החליט לוי על מהפך: "שניצל ושווארמה יש בכל מקום, אבל חביתות באיכות כזאת ובמחיר כזה - אין". לוי, באופן מפתיע, לא אוכל את הכריכים שהוא מכין. "אני בכלל אלרגי לביצים", הוא מסביר, ומתברר שנגזר עליו להסתפק בכל התוספות העשירות שנכנסות ללחמנייה ולא בעניין עצמו.
 

עם השנים המזנון בנה מוניטין, ולוי מספר שהחיילים של פעם כבר חוזרים היום עם המשפחה והילדים בדרכם צפונה. "הקהל מורכב מחיילים, עוברי אורח, אזרחים, מטיילים ותיירים. אנשים יוצאים מהדרום לצפון ועושים לעצמם חשבון שלארוחת בוקר הם עוצרים פה. אנשים לוקחים סנדוויץ' ובקבוק שתייה, וכשאנחנו אומרים שזה עולה 14 שקלים, הם שואלים 'כן, אבל מה עם השתייה?'. כשאנחנו אומרים שזה כבר כולל שתייה - הרבה לסתות נופלות. אני חוזר עם אנרגיות טובות הביתה".
 

הצדק החברתי, מספר לוי, לא מסתכם במחיר המוזל: "יש לנו כאן סל לחיילים שידם אינה משגת. הסל עומד בצד, בצנעה. מי שרוצה יכול לקנות סנדוויץ' עם חביתה עבור חייל ולהניח שם, ואכן, אנשים שמים בסל ביד נדיבה". השיטה קבועה - חיילים שמכירים את הסל נוטלים ממנו כריך בסיסי וניגשים לדלפק למלא אותו בתוספות. "אף אחד לא מביך את החייל, הוא יודע שמה שיש בסל זה עבורו והוא נותן לנו לשים תוספות לפי בחירתו". 
 

החלום של לוי הולך עם הרעיון הזה רחוק עוד יותר: "השאיפה שלנו היא שחיילים לא ישלמו פה בכלל. אני מאמין שיום אחד זה יקרה. אתה יכול לקרוא לזה 'רובין הוד בגרסה מודרנית'. הרי כולנו היינו חיילים פעם".
 

"כן, למשל לאחרונה התחילו לדבר על עליית מחירים במשק וקצת הפחידו את הציבור. הבעיה היא שהבהלה הזאת סחפה אחריה את רוב הסוחרים - וכמעט כולם העלו מחירים. אנחנו לא מעלים מחירים וגם לא נעלה. אז נכון, יש לנו מלחמות עם ספקים על המחיר, אבל אנחנו נלחמים בשביל הלקוח". 
 

"אני יכול לספר לך על הרבה טעמים - אבל לא על חביתות, כי אני אלרגי לביצים כאמור. כשהייתי ילד אהבתי לאכול פרוסת לחם מרוחה בשמן סויה ועליה סוכר".
 

"העתיד זה כאן: גם אחד מילדיי עובד איתי. כנראה אני כבר לא בגיל המתאים להקים עוד סניפים".