שאריות של החיים: באמסטרדם למדנו צניעות מהי. ליתר דיוק, צניעות קולינרית. הלכנו למסעדה אסייתית, סומו (Sumo) שמה, המגישה שישה סבבי מנות לשולחן. כל סיבוב כולל חמש צלחות ועליהן מטעמים לבחירה מתוך מגוון מרשים למדי. היינו שניים, מה שאומר שבכל סיבוב הוגשו עשר צלחות, ובסך הכל, אם סיבכנו אתכם במתמטיקה, לכל אורך ששת הסבבים מוגשות 60 מנות.
עמוק בלבנו, בלב פועם של שני גברים דשנים ורעבים, לא היה ספק שנעמוד במשימה. כשהמלצר התחיל להסביר על התפריט, לא הקשבנו לו – שיפסיק לקשקש ויגיש כבר את האוכל, מלמלנו בעברית, אנחנו גוועים. בדיעבד התברר שעל היוהרה הזו שילמנו.
הסיבוב הראשון עבר בקלות, ואפילו התאכזבנו מגודל הצלחות, שהיו קטנות מדי לטעמנו. גם את הסיבוב השני סיימנו במהירות, ואז הגיע הסיבוב השלישי והכל הפך קצת יותר אטי. אנחנו במחצית הדרך, הכרזנו, ואנחנו איתנים בדעתנו להמשיך עד הסוף, ממש כמו ביבי. ואז הגיע הסיבוב הרביעי. ההכרזה הבומבסטית שעליה הודענו רק לפני שלוש דקות הפכה לקול חרישי ולנשנוש בעל כורחנו – ביס מפה, ביס משם ודי, הספיק לנו. קראנו למלצר והורינו לו לעצור את המשך הגשת המנות.
להפתעתנו, זכינו לנזיפה מהמלצר: “מכיוון שלא סיימתם את הסיבוב הרביעי, אני נאלץ לקנוס אתכם בארבעה אירו”. השתנקנו. לקנוס אותנו? שלא גמרנו את האוכל? מזל שאתה לא קורא לשוטר. “הסברתי לכם את הכללים בתחילת הארוחה, אבל לא האזנתם לי”, אמר. “אנחנו קונסים אנשים שהזמינו סיבוב נוסף, כשהם יודעים שהם לא מסיימים אותו”. צודק, לא הקשבנו, ואפילו שמחנו על הקנס: למדנו לקח יקר – לא להיות גרגרנים.
במסעדת "דלי אסיאתי" בהוד השרון, מקום חמוד על סף הבוטיקי, המעוצב בעדינות וכולו משדר מתיקות, נזכרנו בטראומה שחווינו בהולנד. רק לא להיות גרגרנים, חשבנו. התחלנו בביף באן (45 שקלים), מנה אהובה עלינו בדרך כלל. גם הפעם, הודות לנתח השפונדרה המבושל היטב שמילא את הלחמנייה, יחד עם חמוצים ורוטב לא רע, המנה היתה קלילה וכיפית. עקב אכילס היה דווקא בתחתיתה של הבאן, שהייתה ספוגה ברטיבות מהאידוי. כה חבל. סמוראי הוא השם שניתן לסושי החדש (58 שקלים) – פטריות שיטאקי, עירית ומלפפון, עטופים בדג ים לבן ו... הפתעה: פרוסות ליים. הסושי עשוי היטב, מוגש בפרזנטציה יפהפייה, אבל הלימון? סירייסלי? האם התבלבלו בין סושי לפריקסה? בין מליחות לחמיצות? נאלצנו להוריד את הפלחים ולאכול את הסושי ללא הליים.
המנות העיקריות היו טובות יותר: פילה הסלמון (79 שקלים) צלוי על הפלנצ’ה במידת עשייה מדויקת, כולו עסיסי ומתובל בעדינות. לצדו ירקות מוקפצים אל־דנטה בשום טריאקי, ובצד קערית אורז יסמין, שיכול היה להיות טעים קצת יותר. המנה הטובה בארוחה היא נודלס בקר במחיר שווה לכל נפש (69 שקלים) – אטריות אורז רחבות, בקר בבישול ארוך, אספרגוס, שאלוט, בצל ירוק, שאטה וליים. מנה עזת טעמים, עשירה, נדיבה בנתחי השפונדרה ומתובלת היטב. למעשה, יכולנו ליהנות ממנה ולוותר על כל הראשונות, אלמלא היינו קצת פחות גרגרנים.
דווקא הקינוח הפתיע אותנו: עוגת בננה עדינה ועליה קצפת לא מתוקה מדי, בשילוב נעים ולא מכביד. ועם זאת, הרגשנו שיש גבול ושלא חייבים לסיים גם את הקינוח. בהוד השרון, ברוך השם, לא קונסים אם לא גומרים.
“דלי אסיאתי”, הבנים 15, הוד השרון
מגש הכסף
לאחד ממדריכי הכושר המצליחים בתל אביב, שכדי לקבוע אצלו תור יש להמתין כמה חודשים, יש אג’נדה ייחודית: בשעות שלאחר אימון כוח מפרך, הוא אומר, צריך לאכול שבע פיתות עם גבינה צהובה או חצי מגש פיצה. מדריכי כושר אחרים בזים לו, אבל התמונות של המתאמנים שלו “לפני” ו”אחרי” עושות את העבודה, ואם הוא אומר לאכול חצי מגש פיצה, למה בעצם שנסרב?
דומינו’ס משיקה את פיצה Pro, שלטענת תזונאית הספורט שלהם זה מה שאוכל הכדורגלן מסי אחרי משחק. אנחנו יודעים באיזה ערוץ הוא צופה ועם איזו דוגמנית הוא בוגד, אבל לא חשבנו על הרגלי התזונה שלו. פיצה עם חלבונים – זו התשובה הנכונה.
הפיצה מוצעת מבצק כוסמין ומבצק לבן רגיל (לבחירה), הראשונה מורכבת בבסיסה מרכיבים איכותיים: בצק כוסמין (80% מסך הקמחים) המספק דגנים מלאים, רוטב עגבניות המיוצר מעגבניות טריות ומספק ויטמינים ומינרלים, וגבינות איכותיות – מוצרלה וריקוטה – המספקות חלבון וסידן. כל משולש פיצה מכיל כ־30 גרם פחמימות, לצד 17 גרם חלבון, וכולל חלבון איכותי, ויטמינים ומינרלים. הפיצה מכילה את הכמויות הנדרשות של חומצת אמינו לאוצין, שהיא המרכיב המרכזי בבניית שריר לאחר אימון גופני.
ניתן, אך פחות מומלץ, להזמין את הפיצה מקמח לבן (15 גרם חלבון במשולש). כמות השומן במשולש היא 11 גרם לערך. לאדם שמתאמן מומלץ לאכול 3־2 משולשים (תלוי במשקלו) לאחר אימון, מה שאומר שאי אפשר לחסל חצי מגש לבד.
והטעם? מי שמתאמן ומקפיד על תזונה שעיקרה חזה עוף, טונה וקוטג’ (לא ביחד), לבטח יתענג עליה מאוד. סוף סוף מותר פיצה! יתר העם ימצא בפיצה הזו את הנחמה שהוא מוצא בכל פיצה של דומינו’ס, על שלל יתרונותיה (86.90 שקלים).
בנוסף משיקה החברה גם את פיצבורגר – שילוב של פיצה עם המבורגר. ליתר דיוק, של בורגראנץ’. בצק פיצה קלאסי (או כוסמין) עם גבינת מוצרלה ותוספת של 150 גרם בשר המבורגר טחון, חמוצים, בצל ועגבניות, ומעל לכל רוטב ברוח אלף האיים. אוכלים פיצה ומדמיינים המבורגר. זה טוב? זה רע? זה מיותר? לא יודעים לומר. זה כמו לאכול תפוח, כאשר הטעם הוא של בננה. זה טוב? זה רע? זה לא נורא? למי שמשתעמם מפיצה עם זיתים, נאמר שזו הצעה ראויה לגיוון (86.90 שקלים).
