מתה על זה שבין סמטאות שוק הכרמל, איפה שכל חומרי הגלם הכי טריים ואיכותיים, יושבת מסעדת שף קטנטנה, שמצליחה דווקא להשתלב בנוף המקומי. היא לא מפונפנת או גרנדיוזית, וגם לא מתיימרת להיות, אלא בסך הכל מתמקדת בלהגיש אוכל טוב לצד אווירה טובה. המסעדה עליה אני מדברת היא "דואה" בניצוחו של שף שקד פחימה, שהחליט להביא אל השולחן את עצמו, על כל המשתמע. בין אם זה הטעמים שהוא הכי אוהב, הטכניקות שלמד, ואפילו ממש את עצמו - ככזה שלא מתחבא במטבח ויוצא לפגוש את הפנים שמאחורי ההזמנה.
והאמת? לא הייתי ממליצה לכל אחד להגיע למסעדה הזאת. לא כי היא לא טובה חלילה, אלא כי יש לה אופי, והלקוחות שממלאים אותה מתכתבים איתו באופן מדויק. אם אתם מחפשים מסעדה שתספק לכם חווית שף אמיתית אך מהסוג שמדבר בגובה העיניים, או שמא מעדיפים את המוזיקה השמחה והצבעונית על פני השקט והעדינות של מסעדות שף אחרות שאתם מכירים, "דואה" היא המקום בשבילכם.
את הארוחה אצל שף שקד פחימה פתחנו עם ארבע מנות ראשונות ומגוונות. הראשונה, לטעמי המוצלחת ביותר, הייתה מנת פילה כרובית (56 ש"ח) שהגיעה כראש מכובד של הירק חרוך ברוטב מתקתק על הולנדז' שום עם טחינה גולמית וצ'ימיצ'ורי עשבים. הכרובית הייתה נימוחה, הרטבים המתוקים והמלוחים התכתבו זה עם זה והצ'ימיצ'ורי הוסיף גוון מרענן לפה. לצידה הוגש לנו גם סלט "ירוק מסולסל ושמח" (53 ש"ח) שכלל חסה מסולסלת, עגבניות שרי, עלי אנדיב, צנוניות ופיסטוקים קלויים. ועל אף שמדובר על פניו בהרכב שגרתי של סלט, הפעם גולת הכותרת הייתה רוטב איולי שום שהחמיא לכל מה שקרה שם בצלחת והפך את הירקות לארוחה עשירה.
מנה נוספת שהוגשה הייתה דג טרופי נא (56 ש"ח) שהגיע כצלוחית יפיפייה של סביצ'ה מוסר ים עם אננס, צ'ילי, עירית בתיבול לימונענע ופרוסת לחם שרופה. על אף שהורגש שהדג היה טרי ואיכותי, טעמי האננס מעט השתלטו עליו ותפסו את מרכז תשומת הלב. מנת דג נוספת שטעמנו הייתה שווארמה מוסר ים (67 ש"ח) שהוגשה על קרם תפוחי אדמה וברוקולי חלוט. השווארמה עצמה הייתה נפלאה בעיני, שכן הטעמים החזקים של הגריל דווקא ליטפו את הדג, שהיה קרנצ'י מבחוץ ורך מבפנים. החלק הפחות מוצלח במנה היה דווקא הקרם שעליו ישבה השווארמה, שהורגש לגמרי את היותו פרווה והיעדר השמנתיות שמקפיצה כל פירה למעלה.
אבל עזבו אתכם, בואו נעבור לחלק העיקרי. מנת השף הראשונה שהוגשה הייתה אנטריקוט "לא מתחכם ולא נעליים!" (172 ש"ח), שאשכרה לא התחכמה ולא נעליים. נתח טומהוק על העצם, שנפרס לרצועות דקות, היה עשוי במידה מושלמת והוגש באופן כפרי על פלטת עץ מהממת. הבשר הנהדר הוגש לצד שני סוגי רטבים, צ'ימיצ'ורי לאוהבי הפרשיות ורוטב מרלו של המקום לאוהבי המתוק, ולצד כל אלו הונחו קוביות תפוחי אדמה שנצלו על אש קטנה ולאורך זמן, מה שהפך אותן לרכות ונימוחות מבפנים.
בשלב זה הגיעה "מנת הדגל" של המסעדה - ברולה כבד אווז (139 ש"ח) שהוגש על וופל בלגי ונעטף ברוטב המשלב סילאן וטחינה עם קצת פיסטוקים ופטל. מדובר במנה שנויה במחלוקת, שכן מצד אחד היא מקורית ומגניבה, אך מצד שני מתוקה מאוד ומרגישה כמעט כמו קינוח. כל המרכיבים כשלעצמם היו עשויים טוב וכבד האווז היא מצוין, אך לטעמי הוא נבלע תחת הטעמים המתוקים שהיו יכולים לתת לו קצת יותר מקום. ועם זאת, חובבי הבשר המתוק ככל הנראה יעופו על זה. מה זה יעופו? יסעו גם מהקצה השני של המדינה כדי לחגוג את הטעמים. אז טרם בחירת מנה זו, תנסו להבין עד כמה היא מדברת אל החך שלכם, והאם היא יכולה לקלוע לחוויה שחיפשתם.
ולקינוח, שמרנו על קונספט הברולה, אלא שהפעם הוא באמת היה לא פחות ממושלם. המנה הייתה קרם ברולה (52 ש"ח), שגרם לי לתהות כיצד אפשר להכין את הקינוח האהוב באופן כשר ופרווה. אולי מתוך היעדר הציפייה, גיליתי שקרם ברולה פרווה המבוסס על קרם קוקוס ושמנת צמחית, הוא אפילו טוב יותר מהמקורי. טעמי הקוקוס הוסיפו רובד נוסף להתרחשות בפה, שאליה הצטרף גם פטל חמצמץ שהתאים לביס באופן מדויק.
