לבנו במזרח: כשהמטבח הווייטנאמי פוגש השפעות צרפתיות וטאץ' ישראלי

למחרת ההפגנה הגדולה בכיכר הבימה, כשישבנו ב”ק־פּה האנוי”, בפינת כיכר רבין בתל אביב, אי אפשר לומר שלא נעצבנו על כך שחלפו הימים של הפגנות הענק שנערכו פה. כל אלה כעת התחלפו בדחפורי ענק, ולא ברור מתי זה יסתיים.

באין נחמה, הטבענו יגוננו באוכל. המטבח הווייטנאמי אינו מוכר דיו לקהל הרחב: למעשה, יש מנות וייטנאמיות רבות, אולם הן נחבאות בתוך מסעדות אסייתיות המציעות תפריט רחב הכולל את כל מדינות המזרח הרחוק, ואיכשהו וייטנאם נבלעת בין תאילנד, סין ויפן. מנגד, קיימות גם מסעדות וייטנאמיות מצליחות בתל אביב, בהן “וונג”, “האנוי” ו”מקונג”, כך שאי אפשר לומר שיש כאן קיפוח.

במה שונה האוכל הווייטנאמי משאר ירקות? למעשה, גם בתוך מטבח זה יש אינספור גרסאות, המבוססות על האזור הגיאוגרפי בתוך המדינה. בדרום וייטנאם תמצאו יותר מנות מתקתקות, בשל גלי ההגירה מסין; במרכז המדינה מציעים מנות קטנות רבות במקום מנה עיקרית; בחלק מהאזורים יש השפעה צרפתית בשל הקולוניאליזם. ואילו ב”ק־פּה האנוי”, ההשפעות הצרפתיות ניכרות, וגם טאץ’ ישראלי.

מומלץ להגיע בשעות הצהריים בשל העסקיות הבאמת שוות: החל מדרגת תשלום של 49 שקלים (ועד ל־89 שקלים) תיהנו ממנה ראשונה, מנה עיקרית ושתייה. מהראשונות הזמנו “חצי חציל”, שלא הוגדר כחריף - חציל קלוי מעל קרם קשיו מצוין, טריאקי יוזו, שום קונפי וצ’ילי שלם, חריף מאוד. ניצלנו הודות ללחמנייה שצורפה אליו. בבקשה להוסיף אייקון של פלפל בתפריט. סלט סייגון חביב פלוס – כרוב אדום, גזר, מלפפון ובוטנים ברוטב טחינה וסילאן, מנה פשוטה וכיפית.

בו בון עוף ג’ינג’ר (65 שקלים בעסקית) היא מנה פופולרית כאן, ומובן מדוע: היא עשירה בחלבון הודות לעוף ולאטריות השעועית, כל זה ברוטב פיקנטי שכולל בוטנים, וכמובן, כמנהג המקומיים, גם ירקות חיים. מה שייחודי במנה הוא ערבוב בין חם (העוף) לקר (האטריות). לרגע, אפשר היה לחשוב שמדובר בטעות, אבל לא, כך הווייטנאמים נוהגים.

וכשנותנים לזה צ’אנס, זה מעניין. גם באו אסאדו (79 שקלים בעסקית) נותנת פייט: זוג לחמניות מאודות עם בקר שעשוי טוב, עם איולי ומיני ירוקים - כוסברה ונענע, וגם קצת צ’ילי. בווייטנאם יש שתי אופציות: או שאתה אוכל חריף, או שלא אומרים לך שזה חריף ואתה אוכל בכל זאת.

“ק־פּה האנוי", פרישמן 77, תל אביב, 03־6771184 (כשר)

חדשות האוכל- כגודל הציפייה
קשה לחדש בעולם הפיצה. בסופו של דבר, הרוב מעדיף את הפיצה המסורתית, עם הזיתים, הפטריות והבולגרית. לעתים הפזילות הקטנות לצדדים מרגשות ומחדשות, ועדיין תמיד חוזרים לבסיס. גם הניסיון של "פיצה האט" - שאת הבצק שלה אנחנו מאוד אוהבים - עם הצ'יז בייטס לא מצליח להתרומם.

הפיצה יפהפייה, עם שוליים עגולים מעוצבים כמו חצאי "משה בתיבה", אך מה רבה האכזבה לגלות שלא משה ולא תיבה, אלא בצק (כאמור, טעים) ומעט, ממש מעט, מוצרלה. החלל העגול שנפער במרכז הגלילים גדול ואוורירי (לפחות כך קיבלנו את הפיצה שלנו, בשונה לגמרי מהתמונה שמצורפת כאן ובפרסומים של האט), ובעיקר סתמי. חשבו מסלול מחדש, האט (79.90 שקלים לפיצה אחת).