נורבגיה פינת יפו: ביקור ב"קפטן הוק" בשוק הפשפשים

לא רק חומוס עושים באהבה - גם את הדגים שמוגשים ב"קפטן הוק". במסעדה הקטנטנה בשוק הפשפשים ביפו מגישים מנות מקסימות מהדגה אשר בים - גם אם מדובר בים הנורווגי. במסעדה מספרים על לקוחה שהגיעה פעם אחת, טעמה ממנת האנשובי המטוגן, ועיניה זהרו כזוהר הצפוני. כשאמרו לה שהאנשובי מגיע רק אחת לתקופה מנורווגיה, טלפנה בכל שבוע לשאול אם הספינה עגנה בישראל. לאחר שלושה ניסיונות נאמר לה שהנורווגים נחתו – והיא התייצבה מיד. כי אנשובי עושים באהבה, או לא עושים בכלל (28 שקלים).

ההתחלה של "קפטן הוק" דווקא לא הייתה זוהרת: שיפוץ שהתארך ומגיפת הקורונה שבלבלה את כולם, ולאחרונה נוספו גם הפיגועים שמדירים את רגלי הישראלים מיפו. גם החומוסייה ממול, שמשמיעה מוזיקת טראנס בקולי קולות, לא מוסיפה לאווירה. ובכל זאת, שום דבר לא יכול לעמוד בפני דרינק – במקרה של "קפטן" זוהי מרווה אלכוהולית, שאנחנו ממליצים לכל אחד לבוא ולטעום. בוודאות, היא יכולה להשכיח את הצרות מסביב.

אהבנו מאוד את הסביצ'ה, שלא רק מעוצב בצורת לב, אלא גם נעשה מכל הלב: מעבר לדג המוסר שעליו התבססה המנה, היו בו תותים, רימון ועגבניות – שילוב מאתגר שמצליח רק הודות לתיבול העז; ולצדו לחם בריוש עם חמאת שום־שמיר וכף צזיקי (57 שקלים).

דג חאלבי הגיע כפרוסות עסיסיות שיושבות על בסיס של מעין רוטב מטבוחה המבוסס על עגבניות ופלפלים, עם טוויסט – חציל (118 שקלים). הבחירה בחציל מעניינת, בעיקר מפני שהשף שמוביל את המטבח אלרגי לירק זה: שף עומאר עילוואן אולי מוכר לכם מ"משחקי השף", אבל לקהל המקצועי הוא מוכר מאינספור מסעדות שאותן לקח תחת חסותו. גם הל, אגב, גורם לו אלרגיה.

קינחנו בפנקוטה הטעימה ביותר שאכלנו בשנה האחרונה – פודינג עם המון וניל, וקולי פירות יער מעל. מושלם, גם במחיר שכבר לא נראה בתפריטי ארצנו (27 שקלים).

"קפטן הוק", עמיעד 13, יפו,03-6445440 (לא כשר)

עושר של טעמים

הגרנדמייזר של סמוטריץ’ לא לבד: וכשהעברית העילגת של עם ישראל פוגשת את האנגלית העילגת של המלצרית היפנית ששירתה אותנו – זה מתכון לטעויות, או לכל הפחות לפרק ב"סברי מרנן". כי כשאתם מזמינים את המנה בתפריט, אתם יכולים להצביע עליה וזהו; אבל כשאתם מבקשים שיסירו את העירית הקצוצה מהמנה ויוסיפו שבבי טמפורה – כאן מתחילה קומדיה של טעויות. MEN TENTEN (ובעברית: “מנטנטן", במילה אחת) היא מסעדה יפנית אותנטית בלב נחלת בנימין בתל אביב.

על התפריט אחראי השף היפני מאקוטו אוקאזאקי, שפעם ברבעון מגיע היישר מיפן לתל אביב ומתאים את המנות בהתאם לחומרי הגלם המקומיים והמיובאים. הסויה, למשל, מיובאת מהעיר ניגאטה, כשעתיים צפונית לטוקיו. לדבריהם, היא מיוצרת בכדי חרס ענקיים בשיטה יפנית מסורתית כבר מאות שנים.

סאקה אבוקדו אורמקי, מנטנטן (צילום: אנטולי מיכאלו)

“מנטנטן" מוערכת בעיקר בגלל הראמן, שמוגש בטמפרטורה של 90 מעלות (וידאנו שהבנו את האנגלית של היפנית היטב: הקערה מוגשת בזווית של 180 מעלות, כן?), וזה גם מה שלקחנו: טאן טאן - ציר על בסיס עוף המוגש עם אטריות, במבו שוט, בצל ירוק, ביצה רכה ובשר טחון בבישול ארוך, עם מחית שעועית יפנית אדומה, צ’ילי וטחינה. כל לגימה ממנו מילאה אותנו באושר קטן ומחמם לב. עושר של טעמים מנחמים, כאילו גדלנו על ראמן ועכשיו אנחנו חוזרים לילדות. הייתכן שיש לנו גנים אסייתיים? (68 שקלים).

טעמנו גם יקיטורי מאתגר – שיפוד קטנטן הצלוי על גריל פחמים יפני מסורתי – הכולל לשון פרה. יש לנו ניסיון בשרבוב לשונות ממנות מרוקאיות עסיסיות המתבשלות ברוטב עד שהן מתרככות, אולם כאן הלשון מוגשת נטורל, רק ממולחת, חתוכה לקוביות – והיא כולה בשרנית, צפופה, דורשת לעיסה כאילו מדובר בסטייק. שווה טעימה, ולא רק בגלל מחירה (18 שקלים). גם הסושי לא היה רע, אם כי לא כזה שננצור – סאקה טמאגו אוראמאקי הם שמונה יחידות עם סלמון, טמאגו ועירית קצוצה (איך אומרים עירית באנגלית? אוקיי, פה נפלנו) עטופים באורז, אצת נורי ושומשום קלוי (58 שקלים).