חצי יבש לוולנטיינ'ס? הצד של טליה לוין

דמיינו לכם את הסצנה הבאה: אישה נאה באמצע שנות העשרים לחייה, עם ג'ינס קצרים וגופייה שמבליטה שיזוף ומחשוף (תפסתי אתכם הא?), אוחזת בידה כוס יין מבעבע תוך כדי שהיא רוקדת לצלילי טיילור וואטבר, לוגמת קלות, מצחקקת וחוזרת לשולחן עם החברות שלה שמצחקקות גם הן. כולן מבעבעות מקאווה ושמחה משותפת. עוד במקורות היה כתוב שיין ישמח לבב אנוש. קאט. פייד אאוט. זו רק דוגמא אחת לפרסומת למשקה אלכוהולי שמיועד לנשים אבל בעצם מכוון לגברים. התבלבלתם? גם אנחנו.

למה נשים קונות פחות יין? התשובה פשוטה
מפעם לפעם אני נתקלת במחקרים וסקרים על נשים ויין, על הסיבות הפיזיולוגיות, האידאולוגיות, התרבותיות וההיסטוריות שמנסות להסביר את הבדלי השתייה בין נשים לגברים. טובי החוקרים, טובי הסוקרים וטובי הכתבים ברחבי העולם מנסים במשך שנים לפצח את הסוד הנסתר בעולם, אפילו יותר מהנוסחה של קוקה קולה: האם נשים מיין לבן וגברים מיין אדום? האם זה "פוליטיקלי קורקט" לומר על משקה "זה יין של בנות?" ולמה לעזאזל נשים קונות פחות יין?

התשובה מעולם לא היתה כל כך פשוטה: כי אנחנו נאלצות לחזות בפרסומות שלא מדברות אלינו, עם רפרנסים שמביכים אותנו (בנות זה לא רק צרחות במסיבת תה, רווקות או חשפנים), עם תפיסה מוטעית שגופנו הקדוש, העדין והשברירי יכול להכיל רק נוזל מבעבע, גוורץ מתקתק או מוסקטו (שכבודם במקומם מונח). בעוד שיין משווק לגברים בכל ימות השנה, שיאי המכירות המכוונות לקהל הנשי הם סביב: הוולנטיינס, ט"ו באב, עונת החתונות, מסיבת שבועות על הגג עם הבנות, או בהקשר המשפחתי. אגב, בעולם הפרסום נשים ו"לכל המשפחה" הם כמעט מילים גנריות. ועל אף שאנחנו אוהבות אהבת נפש את המשפחה שלנו, את הילדים שלנו, את הבעלים שלנו, אנחנו אוהבות גם את עצמנו!

אנחנו לא צריכות גבר שימליץ לנו על יין
אולי זה יפתיע את כל מומחי השיווק בתעשיית היין ויכה אותם בהלם: אנחנו לא צריכות את החברה שתתפוס לנו את השיער בדרך לשירותים בבר, אנחנו גם לא צריכות סיבה מיוחדת כדי להזמין בקבוק או שניים או שלושה לשולחן. אנחנו לא צריכות שימתגו לנו את הבקבוק כמיועד לדייט רומנטי או לסוף שבוע "מושלם" עם הבעל בלי הילדים. אנחנו לא צריכות שגבר ימליץ לנו על יין (אלא אם כן אנחנו שואלות, כמובן שלא נתנגד לארגז במתנה). אנחנו יכולות לחזור סתם מיום עבודה מעייף לפתוח בקבוק ולשכב בתחתונים על הספה, להוריד שתי כוסות בלי אוכל וללכת לישון. בדיוק כמו שגברים עושים, רק ביותר אסתטי. אנחנו אוהבות לשתות ולתקוע נקניקייה ולא רק לנשנש קוביות גבינת עיזים על מפת פיקניק משובצת.

אחד המחקרים הידועים שנעשו על התנהגות נשית, העלה שנשים מתלבשות, מתאפרות ומתייפות לא עבור גברים, אלא עבור נשים אחרות. אנחנו לא רוצות להיות כמו כולן, כי אנחנו פשוט יותר טובות מכולן. או כך לפחות אנחנו רוצות להאמין. למה שנשתה יין "שכולן מזמינות" כשאנחנו יכולות לשתות שבלי, לגלגל סיגריה דקה בבר ולהרגיש בפריז. ברוב המקרים נשים לא זקוקות לסומלייה שימליץ להן על יין. רובנו יודעות מה אנחנו אוהבות ובאיזו כוס. אנחנו מעדיפות יבש. מסוגלות לשתות אדום גם בקיץ. לא אכפת לנו מהצבע, מהצורה של הבקבוק או מהעיצוב. בניגוד לכמה מהגברים שאני מכירה אנחנו מוכנות לשלם עבור איכות, עבור מותג, בדיוק כמו הסיגרים, השעונים והמכוניות שלכם. נשים צריכות מועדון אקסקלוסיבי כזה שלא קל להיכנס אליו, שהטעם בו נרכש. אתם צריכים לגרום לנו להסתקרן ולנסות טעמים חדשים, דברים מאתגרים, סטייל, איכות, לא לפרוט על המיתר הקל והמיינסטרימי של שמפנייה במסיבה של עלית מודלס. אם כי הייתי מתה להיות במידה שלהן.

מעדיפות התייחסות רצינית
אני אוהבת שמפנייה אגב. ובתור אחת שמחסלת לפחות 2- 3 בקבוקי יין בשבוע סטנדרטי שלא בהקשרי עבודה עם החברות בים, בבר, בארוחת ערב, לבד ועם אנשים, ומבלה בחנויות יין יותר מאשר ב'אם-פם' השכונתי, בלי קשר לקורונה (כנ"ל כל אחת ואחת מחברותיי שאינן כותבות באתר אלכוהול), מתחשק לנו שיתייחסו אלינו בתעשיית היין - פרסומות, חנויות, יקבים - קצת יותר ברצינות.