גברים מוויסקי נשים מבן אנד ג'ריס. כך לפחות רואה אותנו תעשיית הסרטים ההוליוודית כשאנחנו עצובות. מאז ימי "חלף עם הרוח" ועד ימי "שושלת", הדמויות המסוקסות בסרטים היו מטביעות את יגונן, בין אם אחרי פרידה ובין אם הפסידו בבורסה, בצ'ייסר וויסקי שנמזג מקראף קריסטל מעוצב. הנשים היו מתנחמות בקופסת קרטון של גלידה ומבט של כלבלב. לפני כמה ימים החלטתי לאתגר את עוקביי ברשת החברתית: טוויטר, ולבדוק איתם מהו משקה הנחמה שלהם. זה שהם יכולים לשתות לבד, זה שלא צריך את כל החבר'ה בשבילו, המשקה שהם מוזגים לעצמם בלילה, אחרי יום עמוס או אחרי פרידה. 560 גברים ונשים השתתפו בסקר, אז קודם כל תודה – חיממתם את הלב. האמת שבזכותכם גיליתי שסוגיות שתייה ומגדר הן לא עסק לנשים בלבד.
כמה גברים הודו בפניי בהודעה פרטית שמשקה הנחמה שלהם הוא דווקא מרטיני, מרגריטה ואחד מהם כתב שהוא יודע שזה מוזר ולכן הוא כותב לי בפרטי, אבל הוא מעדיף אפרול או קמפרי תפוזים כשהוא לבד בבית. רוב הגברים הלכו על וויסקי אם הם בבית ועצובים ממש, גלנפידיך 21 שיושב על המדף לאירועים מיוחדים, ערק או סינגל מאלט מעושן שרק מחכה לרגע. בנוסף, הגברים טענו שאם הם שותים לבד בבר זו תמיד תהיה בירה. נשים לעומתם טענו שנדירות הפעמים בהן ישבו לבד בבר כשהן עצובות. אני נוטה להסכים. כשגבר רוצה לתפוס איזו בירה על הדרך הוא נכנס לכפכפים ולטי שירט ויורד למטה. אישה צריכה לחשוב פעמיים מה היא תלבש. אם היא תלבש שמלה ותשב לבד יאכלו לה את הראש, אולי עדיף ג'ינס? אבל רגע, אישה לבד על הבר (גם עם ג'ינס) לעולם לא תוכל להתבודד עם מחשבותיה מבלי להיות על המשמר.
זה אולי מסביר את הבחירה של הנשים במשקאות הנחמה שלהן: אם הן מתבאסות בצוותא עם חברה הן ילכו על קוקטייל. מרטיני, מרגריטה ונגרוני – במקום הראשון לשיפור מצב הרוח. אחת מהן אמרה שויונייה עושה לה את זה ברגעים קשים. לבד? הן ישתו ג'ין וטוניק או קמפרי.
כמו סטוץ עם חבר וותיק
מכיוון שאין לי בגרות במתמטיקה (נכשלתי ב 3 יחידות) או יכולת לפלח באחוזים מדויקים את הסקר, אין פה עניין מספרי מדויק, אבל בעין בלתי מזוינת אני יכולה לומר בוודאות שרק 10 אחוזים מכלל העונים התייחסו ליין כלשהו. בעיני האשם הוא לא היין כמו הדרך שבה אנחנו משווקים יין לקהל הרחב. בעיני אגב, יין הוא משקה האלים, ואם אני צריכה להירגע תמיד אעדיף למזוג לעצמי כוס יין על פני כל משקה אחר. יין, הוא גם משהו שבתפיסתי אפשר לשתות לבד בבית. אני מרגישה איתו בנוח. קצת כמו סטוץ עם חבר וותיק, כזה שאת יודעת שגם אם תשתכרי למוות הוא לא יעשה לך שום דבר רע אם לא תרצי.
היינות המנצחים בקרב הבנות, היו: רוזה ושבלי. ארבעת הבנים הצדיקים שהצביעו בעד יין, בחרו בקברנה סוביניון בנימוק שזה "עוזר להם לישון". ניסיתי לחשוב מה היין שמנחם אותי ברגע קשה, וגיליתי שלהפתעתי הרבה, להרבה יינות אצלי יש "היסטוריה" של זיכרונות טובים. אבל לא של נחמה. ובכל זאת החלטתי הפעם ללכת על שבלי (כשם גנרי לכל יין שבלי שהוא). זה מצחיק, כי שבלי הוא בעצם שרדונה לכל דבר ועניין, אבל בארץ הוא תפס כשרדונה פרימיום. כשאת מגלגלת על הלשון את השם "שבלי" למלצר ומעיפה ממך את תפריט היין כאילו לא אכפת לך, ניצחת את השיטה הישראלית והופ את איזבל אדג'ני בואכה סופי מרסו רק עם כפכפי הוואינס. לפני שנתיים בטעימות יין נדלקתי על השאבלי פרמייר קרו Vaulorent 2008 אבל מכיוון שהוא עולה כמעט 250 ₪ לא יצא לי לקנות אותו מאז הרבה, למעט פה ושם באירועים מיוחדים וגם אז, אני לא פותחת אותו אלא משאירה אותו לעצמי, לשבוע הזה של אחרי היומולדת שאני בטח אצטרך לעכל הכל רגע, ולבד.
אגב, גם כשאני יושבת עם חבורת הבנות ב"לילי רוז" זה תמיד איזה שאבלי, נניח אלן ז'ופרואה. אולי כי גם הדייטים שלנו, הן סוג של נחמה.