לפני כמה שבועות כתב כאן ידידי כאח לי פדרו חימנז (השם המלא שמור במערכת, אבל לא בטוח שאתם רוצים לדעת מהו) על עראק קעואר. אם בעבר נחשב העראק למשקה שאפיין עולים מארצות המזרח הקרוב וצפון אפריקה, הרי שבשנים האחרונות הוא הפך, כמו סממנים אחרים של התרבות המזרחית, לבון טון ישראלי. איך אני יודע? כי כבר הרבה זמן שלא קיבלנו כל כך הרבה תגובות על מדור: מכאלה שממש כמונו, טעמו והתאהבו – ועד למי שהשיגו על דעתי מאחר שלדבריהם אין לעראק זכות קיום מחוץ לזחלה שבלבנון.
כאשר משהו הוא כמעט טוב "מדי", אני נוטה לחשוד ומעדיף לבחון אותו מקרוב, על כן הצפנתי לציפורית, אזור התעשייה שליד ציפורי, למזקקת קעואר, כדי לראות מקרוב איך זה שקעואר אחד מעז לקרוא תיגר על רוב מותגי העראק במקומותינו. ביליתי שעתיים נעימות בחברת בני המשפחה (הדור שמפעיל היום את המזקקה הם בניו ונכדיו של איסקנדר קעואר, שדמותו שמשה השראה ללוגו שלה) שמספרים שהמזקקה, שבהקמתה (2010) השקיעו כ-15 מיליון שקלים, הגם שהיא עסק למטרות רווח, הוקמה בעיקר כדי לשמר את מורשתו של אבי המשפחה שהיה חובב עראק מושבע. למרות המורשת, הם הבינו שכדי להצליח כדאי לפנות לייעוץ מקצועי ושכרו את שירותיו של ד"ר ארקדי פפיקיאן, יועץ של לא מעט יקבים בישראל ובעולם.
מקץ עשור, הם יכולים בהחלט להתברך במעשה ידיהם. בעת הביקור הם הסכימו לחשוף בפני לא רק את קרבי המזקקה, אלא גם את זרעי האניס שמעניקים למשקה את טעמו. כמי שטעם לא מעט חומרי גלם - מערער לתיבול ג'ין ועד לגרעיני שעורה בתעשיית הבירה והוויסקי – לא יכולתי שלא להתפעל מאיכותם של אלה.
כבוד לתוצרת הארץ
נדמה שאת מזקקת קעואר, על אף שהיא מייצרת משקה מקומי-מסורתי, אפשר לצרף לגל החדש המזקקות בישראל, כמו יוליוס שבקיבוץ חניתה, מילק אנד האני היפואית ועוד, שמצליחות, כמילותיו של נתן אלתרמן: "לעורר אהבה וכבוד וחיבה וקנאה לתוצרת הארץ". מעניין מה היה חושב המשורר האדיר וחובב הטיפה המרה על הגל הזה.
ציפורית הנפש: ביקור במזקקת קעואר
ניר קיפניס הצפין לאזור התעשייה ציפורית, כדי לראות מקרוב איך זה שקעואר אחד מעז לקרוא תיגר על רוב מותגי העראק במקומותינו
