כמעט הצלחתי להתדרדר ליומיים קמפינג על הירדן. מים קפואים כקרח בחום של ארבעים מעלות בצל בחיק הטבע, נשמעו כמו משהו לעוף עליו. בפרט אחרי שמצאתי את עצמי מוקפת בדחפורים של עיריית תל אביב שהופכים כל כביש בסביבה. אלא שלא היו גברים בחבורה, ואני מתנצלת אם אני נשמעת לא פמיניסטית מספיק – אבל אין לי כוחות להקים מאהל בעצמי, להדליק אש, להרים אוהל, לסדר צלייה ולבשל קפה בבוקר. על אף שאני מסוגלת לעשות את כל הנ"ל ויותר בכוחות עצמי, אני צריכה שיהיה שם גבר שאוכל לתפעל בזמן שאני שוכבת על מזרן מים. שלא תבינו לא נכון. זה לא שאני לא תורמת למאמץ הקמפינגאי. אני אחראית על מצב הרוח, ועל היין.
טליה יין. השם מחייב
לפני שלמדתי לבשל כל החברים שלי היו קוראים לי "טליה יין". הם ידעו שאסור לסמוך עליי בשום דבר אחר שצריך להביא לארוחה או מאורע כלשהו. מאז שיצאתי מהארון כאופה לעת מצוא, בזמן הקורונה, אנשים מצפים ממני להכין דברים. "טליה- קינוח", "טליה, ערכת ארוחת בוקר" ועוד. לכן פרשתי לעת עתה ממפגשים חברתיים שאין בהם אלכוהול, ואני משתדלת לא לצאת לקמפינג אם אין גבר שידאג לי לקפה. סליחה, אבל חברותיי כבר הבהירו לי שאם אני מצטרפת אני צריכה לעזור. ואני בחופש, לא במשמרת שנייה.
כתחליף, החלטתי לנפוש בפארק ליד הבית בפיקניק זוגי קטן ללא מאמץ. בתור "טליה יין" הרגשתי תמיד שאני חייבת להצדיק את השם. אחרי שהיינו פותחים את הבקבוק שהבאתי, הייתי יושבת בחשש, כמעט כמו מי שהכינה בפעם הראשונה עוגה, ומצפה למוצא פיהם של האורחים. באירועים הראשונים הקפדתי לקנות יינות יקרים, כי ידעתי שהם לא יאכזבו. עם הזמן הבנתי שמחיר הוא לא מדד לאיכות, ושיש הרבה יינות שווים בחמישים שקלים ומטה, שנמצאים לכולנו בסופר מתחת לאף. יינות שלא רק עושים את העבודה אלא נחקקים בזיכרונם של השותים ככאלה ששווה לקנות שוב. אבל לא תמיד נעים לנו להביא "יין זול" ואז אנחנו מסתבכים. תקשיבו ל"טליה יין" שהצליחה להעיף את הראש כמה פעמים לחובבי אלכוהול עם יינות בפחות ממאה שקלים. באותו פיקניק מאולתר ,שתינו את הרוזה של יקב הרי גליל. עזבו שהמחיר שלו מתאים גם לנפגעי הקורונה, יש משהו בגוון הסופר אדום בוהק שלו שמצליח להרחיב את הלב. לא מזמן שוחחתי עם בעל רשת יין ידועה שסיפר לי שבתקופת הקורונה עלתה צריכת הרוזה פלאים. כשניסינו לפענח את הסיבה, הגענו למסקנה זה לא רק הטעם. יש משהו בצבע הוורוד, שמצליח לשובב נפש בתקופות מחורבנות.
מתנת חג שעושה טוב
אגב, יקב הרי גליל חברו בתקופה המחורבנת הזו, לחברת "המשקם" והם יצאו בסדרת מארזים מקסימה בו אנשים בעלי מוגבלויות יוצרים מפות לחג בצבעי היין השונים. לפרויקט קוראים "שותים טוב – עושים טוב", ואנחנו השתמשנו במארז הורוד לפיקניק. כאוהדת הפועל, אני לחלוטין שוקלת לרכוש גם את המרלו האדום כמתנת חג לעצמי.
