בתחושת שליחות ניגשנו אל המשימה הזאת, חבורה של מומחים וכתבי אלכוהול. אם בימים כתיקונם אנחנו טועמים, מבקרים וממליצים על יינות, בירות ומשקאות אלכוהוליים אחרים, הרי שהפעם החלטנו להתאים את עצמנו לרוח התקופה – וכינסנו שישה אנשים שגרים במרחק של פחות מקילומטר זה מזה, למפגש באוויר הפתוח כדי להכריע באחת השאלות האקטואליות של העת הזו: איזו בירה היא המתאימה ביותר לליווי של פיצה.
לפני שנעבור אל כל הטעמים והשמות, יש לתת קרדיט לטריגר לטעימה: מסתבר שהתאריך 9.10 נקבע בלוח השנה האינטרנטי, שבו כל יום הוא מוקדש לנושא מסוים, כ- "יום הפיצה והבירה". באופן אישי אני מכיר לא מעט אנשים שחוגגים את היום הזה מדי שבוע, ובכל זאת – אם פעם ההיצע היה מוגבל, גם של הפיצות אבל בעיקר של הבירות, הרי שעתה, מרוב סוגי בירה כבר לא רואים את הלאגר: יש IPA ו- APA, יש אייל ויש סטאוט, יש בוק, דאבל בוק, ביטר – והרשימה היא ארוכה, כולן בירות מסוגים שלא היו מוכרים בישראל עד לפני כמה שנים, אבל עתה הן זמינות כמעט בכל סופרמרקט.
אני ומר ג'ונס
פיצה, באופן לא מפתיע, היא המאכל המוזמן ביותר בפלטפורמות המשלוחים השונות. אנחנו בחרנו ב"פאפא ג'ונס", הרשת האמריקאית השלישית בגודלה והצומחת ביותר בעולם, שהוקמה לפני 30 שנים ופרושה על פני 50 מדינות, כולל ישראל. יתרונה של הרשת הוא בחומרי הגלם: הבצק הטרי שמיוצר מדי יום בישראל על פי מתכון בינלאומי ולא עובר הקפאה, רוטב העגבניות, המיוצר בארצות הברית ומיוצא לכל הסניפים בכל המדינות, המוצרלה האיכותית, מבחר התוספות הגדול שלא מפסיק להתחדש והאפשרות לבחור בין שני סוגי בצק: קלאסי או דק.
לפני שנתחיל, שני עניינים קטנים
ראשית כדאי להבהיר שאין בת לוויה אלכוהולית טובה יותר לפיצה מאשר כוס יין אדום. אם מדובר במגש גדול ובמספר סועדים, אפשר בהחלט להקדיש לכך בקבוק שלם. זה לא חייב להיות יין אדום מפואר, זה אפילו לא חייב להיות יין איטלקי, שכן לעיתים אין הנאה גדולה יותר ממשולש פיצה ביד אחת וכוסית, מאובקת מקמח ומרובבת בכתמי רוטב עגבניות ביד השנייה. אלא מה? האקלים הישראלי מגביל הנאה שכזאת לתקופת החורף: לך שתה יין אדום בטמפרטורת החדר, שאפילו בחודש אוקטובר מגיעה במקומותינו לשלושים מעלות בצל. ההסתייגות השנייה היא שאין כללים. כמובן שיש המלצות, אבל פיצה היא מאכל שאוכלים בהנאה או לא אוכלים בכלל, כלומר – גם בירה פשוטה מהפחית לצד משולש פיצה טרי, תעשה את העבודה.
רקע שקט לבירות מודגשות
אחרי שהסתייגנו, אנא טלו פיצה מרגריטה ביד אחת ובירה ביד השנייה. דווקא המרגריטה, כלומר הדגם הבסיסי של הפיצה, מתגלה כמתאים לבירות המורכבות יותר. במקרה של הטעימה שלנו היו אלה בירות "אינס אנד גון", מותג סקוטי שמתמחה לא רק בייצור בירות, אלא גם ביישון של חלקן בחביות שבהן אוכסנו בעבר משקאות אלכוהוליים. הלאגר של המבשלה, בתווית ירוקה, היה נפלא, אבל העדפנו לשמור אותו לפיצות המורכבות. גם את הבירה החזקה (6.6%) והכהה של המותג, שמרנו לפיצות החריפות ולמרגריטה בחרנו בבירה הכהה שיושנה בחבית רום. המתקתקות של הרום בלטה על הרקע השקט של הפיצה.
עוד התאימו מאוד למרגריטה, בירות בעלות טעמים מודגשים וברורים כמו ג'מס בסגנון IPA ואפילו שתי בירות לאגר בסגנון פילזנר, עם עקיצה קטנה של מרירות – קרלסברג פילזנר, שמבושלת באיטליה ומגיעה לכאן בייבוא מקביל, מלהיטי הסגר האחרון על מדפי הבירה, וכן ביטבורגר, פילזנר גרמנית חדה כתער. גם כאן, הטעם השקט ונטול התוספות העצים את המרירות הנעימה של המשקה.
הסגנון הים תיכוני
את הפיצות בסגנון היווני, עם תוספת של גבינת פטה ופלפלים, מצאנו טעימות יותר עם שני סוגי בירה: הראשונה – והלא מפתיעה בכלל, היא מוראטי, מותג איטלקי שמתגלה כבן לוויה אידיאלי לכל ארוחה שבה המשקה המלווה לא מתיימר לגנוב את ההצגה מהמנות. ההפתעה נרשמה דווקא מכיוונו של וויילדר – מותג פרטי שמיוצר בספרד עבור יבואן ישראלי וכולל בירת לאגר ובירת חיטה. בירת החיטה של וויילדר שונה מאוד מבירת חיטה גרמנית, כמו שהגדיר זאת אחד המשתתפים, מדובר בבירת "חיטה ללא חיטה", כלומר היא אינה מתובלת, כאחיותיה הבוואריות, בטעמי הדר שהיו מתנגשים בטעמי הבלקן. אלא להפך – הקפיצה את הפיצה.
כשזה מורכב
מפה עברנו לפיצות מורכבות יותר – עבור מי שאוכלים הכל ניסינו כאלה עם תוספת של בשרים שונים ועבור השומרים על כשרות, הלכנו על כאלה עם תוספות אקזוטיות אך צמחוניות, כאננס למשל. באשר לפיצות החריפות, למשל זו שהגיעה בתוספת צ'יפוטלה, יש שתי אפשרויות – לאגר קלילה כמו מכבי או החיטה הקלילה של וויילדר ובמיוחד סול המקסיקנית. אפשר גם קורונה, אם השם לא מעורר בכם הסתייגות.
כאן התברר הכלל: מה שיותר פשוט יותר טוב: מכבי, וויילדר לאגר, בלטיקה החביבה במיוחד על יוצאי בריה"מ לשעבר – או אם רוצים להתפנק, אז הלאגר הסקוטי של אינס אנד גון. במקרה של התוספות המתקתקות יחסית, כמו פיצה בתוספת אננס, כיכבו שוב "הפילזנריות": גם הביטבורגר וגם הקרלסברג-פילזנר, שהמרירות שלהן העצימה את המתיקות של התוספת עד שהצטערנו שאין לנו בירה בסגנון סטאוט אירי, כמו גינס למשל, כדי להעניק לכלל הזה משנה תוקף.
שלושה כללי זהב
ננסה לסכם ולארוז כמה משולשי פיצה עם כמה סגנונות בירה, כדי לצאת עם כלי יעיל מהטעימה הכיפית הזאת:
כלל ראשון: אם הטמפרטורה בחוץ מאפשרת, שתו יין אדום פשוט. רצוי קיאנטי, אבל ממש לא חובה. במיוחד אמורים הדברים בפיצות עם תוספות בשריות, כמו בולונז. מי שלא רוצה לעבור על כללי הכשרות, יכול לנסות את זה עם הפיתה בולונז של אייל שני, ללא גבינה.
כלל שני: תוספות חריפות "מעדיפות" בירת לאגר קלילה או לחילופין, בירת חיטה מעט מתקתקה.
כלל שלישי: ככל שהפיצה מורכבת יותר ועשירה בטעמיה, כך הבירה שלצידה צריכה להיות קלה ככל שניתן. אפילו "נשר" הוותיקה תעשה את העבודה, שלא לדבר על בירות לאגר דקיקות ממנה. אם צריך לבחור אחת, תהיה זו מורטי האיטלקית. כמובן שגם ההפך תקף: ככל שהפיצה בסיסית יותר, כך אפשר לעוף על כנפי הטעם האישי שלכם בבירה: בירות כבדות, מתקתקות, מרירות או מתוחכמות יותר, יבואו לידי ביטוי על רקע פיצה מרגריטה.
תודה לפיצה פאפא ג'ונס שנרתמה במהירות, ביעילות ובטעם טוב כדי לסייע בהכנת הכתבה.