בואו ניתן לאוזו לנוח קצת על הקרח שבתחתית הכוס ונפתח שולחן של מאזטים, שבו המנה הטובה ביותר היא סיפור. ובכן, לעולם לא אשכח את הרגע שבו הפך האוזו עבורי ממשקה אלכוהולי בטעם אניס, למשהו שמסמל הרבה יותר מכך. זה היה בשלהי אוגוסט, אי שם לפני יותר מ-18 שנים, הערב האחרון שלי על האי, בתום שהות בת שבוע.
זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי באותו האי, אפילו לא הראשונה באותה מסעדה, אבל באי ההוא היה משהו מתעתע: הוא היה אלטרנטיבה שפויה וקרובה, תחושה שנחתה על הישראלים ששהו בו, בכלל זה אני, דווקא ביום האחרון לשהותם – בין אם זו נמשכה כמה ימים או כמה שבועות. ישבתי ולגמתי לי בקבוק של אוזו פלומרי שהזמנתי מאחת המלצריות: בקבוק קטן של 200 מ"ל, עם כלי קוביות קרח ובקבוק מים בצד. זו הייתה שעת שקיעה והים נצבע בצהוב מסנוור, אחר כך בכתום שהפך אט אט לברונזה והמיית הגלים התערבבה לה במוזיקה שהתנגנה ברקע.
ישבתי לי כשהמחשבות בראשי מתעננות ממש כמו שקורה לאוזו כשהוא פוגש מים או קרח – וחישבתי מסלול מחדש (אם כי הביטוי הזה עוד לא היה למטבע לשון בעת ההיא). מבלי משים עלו דמעות בעיני – ואז הרגשתי כף יד חמה על כתפי. מאחורי ניצבה בעלת המקום ואמרה כמעט בלחש: "מוטב לא לשתות אוזו מבלי לאכול משהו" – אמרה – והחלה להגיש אל השולחן תקרובות קטנות: זיתים, גבינה, סרדינים, לחם ועוד... את אותה יד על הכתף הרגשתי לאורך כל החודשים לאחר מכן – ובאביב שבתי אל האי "שלי", הפעם לשהות ארוכה בת כמה חודשים, שהות שהניבה לא מעט הרפתקאות, כמעט כולן טובלות באוזו.
הבלדה על סן ריבל
עד לאותו הערב לא הבחנתי בין מותגים שונים של אוזו – אוזו 12, אוזו 7, אוזו מיני – כולם מותגים מוכרים ומכובדים. מאותו רגע, נפתחה אצלי תת קטגוריה, אוזו פרימיום, קטגוריה שכוללת בערך חמישה מותגים מרמת "פלומרי וצפונה". את החבר השני בקבוצה, סן ריבל, הכרתי גם כן במסעדה יוונית, הפעם ברחוב קרליבך בתל אביב. יבואן גדול, לפחות בעת ההיא, הזמין אותי לפגישת הכרות ואמר לי: "שמעתי שאתה אוהב אוזו, אז הנה אחד שכדאי שתכיר". וכך בין מוסקה נהדרת לקבב יווני שמנמן, התחסל לו הבקבוק שמיוצר, כך למדתי, דווקא בפיראוס (ה"דווקא" הוא משום שרוב מותגי האוזו האיכותיים מיוצרים באי לסבוס). אמנם בסוף הארוחה, האיש "שהזמין" אותי, השאיר לי את החשבון, אבל אני לא נוטר לו טינה: בזכותו הכרתי את האוזו הנהדר הזה.
לפני שנקפוץ קרוב לעשרים שנה קדימה במנהרת הזמן, הנה קיצור תולדות האוזו שכמדומני סיפרתי פה פעם בהרחבה: ובכן, זיקוק של ענבים מתובלים באניס הוא מלאכה בת יותר מאלף שנים, בה עסקו הלא-מוסלמים בקרב עמי האזור שבין הבלקן לצפון אפריקה: רקייה, עראק, ראקי, מסטיקה ועוד, מוכרים בו כבר שנים – והקרינו מערבה לכיוון הסמבוקה האיטלקית, הפסטיס הצרפתי וכך הלאה. גם האוזו היה בתחילה חלק מפורטפוליו המשקאות של האימפריה העות'מנית, אבל משהחלה זו לרדוף את הנוצרים בתחומה, היגרו רבים מהם מאיסטנבול המוסלמית ליוון הנוצרית ושם שכללו את המוצר, שזכה לשם החידתי, ככל הנראה בגלל רישום של פקיד מכס איטלקי שאישר משלוח שלו לשימוש, בגרסה האיטלקית של: FOR USE, אותה כתב על צד אחת החביות – ומשם התגלגל השם לאוזו, אם כי לא כל היוונים יאשרו בכתב את הגרסה הזו.
אחד הדברים שמייחדים את סן ריבל, מלבד העובדה שהוא מזוקק בפיראוס, הוא טעם עדין ונקי. למרות שאוזו מתחבר כמעט מיד לשולחן פתוח שעליו נערמים סלט יווני, גבינת פטה בשמן זית, צאזיקי, זיתי קלמטה שחורים וגבינת קפלוטירי (אם תרצו, הקשקבל היווני), סן ריבל יכול להיות ממש דרינק בפני עצמו, גם ללא הביס הקטן שבצד. ובכל מקרה, התוספת שלו לפורטפוליו של היבואן (יורוסטנדרט, שעם כמה מותגים נהדרים הופכת להיות שחקן משמעותי מאוד בשוק האלכוהול בישראל) תבטיח ייבוא סדיר.
עוד דבר מעניין שכדאי לשים אליו לב בבקבוק סן ריבל, הוא העובדה שבעידן שבו התרגלנו לבקבוקים מעוצבים ומסוגננים, האוזו הזה מגיע בבקבוק שקוף ופשוט, עם תווית נייר כמעט נזירית, כנראה שלא צריך יותר מדי "פירוטכניקה" כשהמסר האמיתי נמצא בתוך הבקבוק.
עוד ארבעה בקבוקי אוזו פרימיום שכדאי להכיר:
פלומרי: אוזו נהדר שמהווה בעיני את שער הכניסה לקטיגוריית הפרימיום של המשקה. הצוואר הארוך של הבקבוק ופקק השעם מייחדים אותו גם ויזואלית מהאחרים. גם הוא אוזו נהדר כליווי למאזטים, אבל יסתדר נהדר גם כדרינק בפני עצמו עם קרח בלבד. המחיר: 70 שקלים.
מלטמי: האוזו של מזקקת גאטסיוס המשפחתית, שהיגרה עם אבי המשפחה מטורקיה ליוון, בשנות השבעים של המאה ה-19. ארומות חזקות מעוררות ציפיה לטעמים עזים, אך למרבה ההפתעה דווקא אלה מתגלים כעדינים וחלקים עד מאוד. המחיר: 70 שקלים.
צנטאלי: בחלק מחנויות האונליין ייקרא שמו גם טסנטאלי (אם או בלי א') ובכל מקרה, טעמו העז הופך אותו לאחד המלווים האידיאלים לאוכל יווני, לא רק למאזטים הקלאסים אלא גם, למשל, לצלחת של ברבוניות מטוגנות. המחיר: 60 שקלים
אפרודיטה: על בקבוק הדגל של מזקקת ברביאני סיפרתי בהרחבה רק לפני שבועיים. הוא יבש מאוד, חזק (48% אלכוהול לעומת 38-40 ברוב מותגי האוזו) ומבוסס על זן ייחודי של אניס שגדל באי לסבוס. יופי של דרינק, גם ללא קשר למאזטים. המחיר: 120 שקלים
