בשבוע שעבר ציינו את יום הגבר הבינלאומי ומה שבעיקר שעשע אותי היה מבול המיילים שקבלתי מאנשי מכירות, והניוזלטרים למיניהם שקידמו מתנות עדכניות לגבר החוגג. הנוסח היה כמעט אחיד: "לא כל הגברים אוהבים וויסקי וסיגרים" נכתב בכותרת, אולי כדי לנסות ולשכנע אותי, האישה שטענה לא פעם ולא פעמיים שלא "כל הנשים אוהבות יין ורוד". האמת, בצדק. לא כל הגברים אוהבים וויסקי ומצתים מזהב של זיפו, או סכיני גילוח עם הקדשה מהרקולס. ובכל זאת, תוגה נחתה עליי.
אין עתיד לאנושות
זה מה שחשבתי לעצמי אחרי שמחקתי את המייל השישי שהתייחס בצורה מגדרית למתנות ולמשקאות חריפים גם אם בהפוך על הפוך. את רוב המיילים כתבו אגב, נשים. מה שייאש אותי עוד יותר וגרם לי להבין שככל הנראה עד שלא יתחלף דור שלם, הדור שלא ידע את ההתניות של: "כחול לבן, ורוד לבת" לא ממש ישתנו פה דברים בהגדרות. אנחנו עדיין נישאר במוסקטו עם חצאית לאישה ובוויסקי עם פפיון לגבר גם אם זה "לא רק מה שהם אוהבים".
וויסקי אאוט
מתוך סקרנות פתחתי את אחד הניוזלטרים שעסקו במשקאות חריפים ודיברו על זה שהוויסקי אאוט ושפותחני יין בחריטה אישית -אין. ואז אמרתי לעצמי שזו באמת מתנה נפלאה יוניסקסית להפליא, פותחן יין כזה ששמים בכיס האחורי (לגבר) או בתיק הקלאץ' (לאישה) והפלתי את עצמי בפח. אולי גם אני כזו, בת דור המדבר שלא מצליחה להשתחרר מסטיגמות. אם כי בפעם האחרונה כשניסיתי לשים את המפתח בכיס האחורי וראיתי את הצללית שלי משתקפת בחלון ראווה אמרתי – עד כאן! יש גבול לשוויון.
סטיגמות בלבן
אפרופו סטיגמות, יש הרבה כאלה גם לגבי יינות לבנים. בדרך כלל למי שאומר לי שהוא לא אוהב יין לבן כי: שרדונה או סוביניון בלאן זה סתמי, אני תמיד עונה שיש מספיק זנים לבנים אחרים שאנחנו לא מכירים או מכירים, אבל לא מכירים מספיק. ככלל, לבני אדם יש נטייה שכזו להיצמד למוכר ולידוע בפרט כשלא תמיד יש אפשרויות לטעום בחנויות בגלל הקורונה (אגב, אם תבקשו ממש ממש יתנו לכם).
האופציה הקדומה
במידה ואתם מזמינים און ליין, ומתחשק לכם לגוון עם הלבן הסטנדרטי של הקיץ כי כבר קריר, אז הנה אופציה מעניינת במיוחד: דבוקי מסדרת קדומים החדשה של יקב סגל. יין מאד מקומי, בלאדי בלשון המקצועית, הוא נמצא כאן עוד מתקופת הרומאים, זן עתיק שלא ממש מוערך דיו לטעמי. מדובר באופציה כיפית של יין לבן קליל ואפילו "חורפי" (עד כמה שזה נשמע מוזר) שלא חייבים לשתות קר מאד. הוא מאד טעים גם כך ומיועד לכל סרבני האדום, ולכל "משועממי" השרדונה. עוד בסדרה של קדומים: זן מקומי נוסף: "מראווי", שהגבר בחבורה העדיף מכיוון שהוא יותר דומיננטי, אבל בסתר חיסל לנו גם את ה"דבוקי" למרות שטען לפרוטוקול שזה "עדין מידי עבורו".
