אוכל אסייתי הפך בשנים האחרונות לאחת מברירות המחדל הכי נפוצות בישראל. אני לא מדבר על אגרול ברוטב זרחני ואפילו לא על סושי. אני מדבר על מנות תאילנדיות מתוחכמות ומורכבות להפליא שליהודי זקן כמוני כבר אין שום סיכוי לזכור את שמן. איך אני יודע? טוב ששאלתם. התשובה, בניגוד למנות, קלה מאד להבנה. במכולת שלי (אז מה אם זה בעצם סניף של שופרסל. זו עדיין מכולת, עובדה, אני מכיר את כל עובדיה בשמם ועם חלקם אני מנהל יחסי קרבה יוצאי דופן), יש כבר מחלקה אסייתית. עם שלושה סוגי משחת קארי, דפי אצות לסושי, שני סוגי חלב קוקוס ומה לא.
תאילנדי זה טעים
אחרי 55 שנות אכילה ו-30 ומשהו שנות בישול, כנראה שכבר לא אהפוך לאהרוני או ליריב מבית תאילנדי. אבל גם אני, נודניק פולני שכמותי, מסוגל להבין שאוכל תאילנדי זה טעים. וראו זה פלא, גם לנסות להכין אותו לא להיתקע לנצח עם הפסטה והשניצלים שלי. אז השבוע ניסיתי להכין דג בקארי ירוק. זה קרה אחרי שהכנתי דג בקארי כתום שלוש פעמים ונתבקשתי לגוון. חוץ מהדג שהגיע מהשוק, הכל הגיע מאותה מכולת שכונתית. הדג היה בורי - בני הבית ביקשו שבפעם הבאה אביא דג פחות 'רטוב', או בעברית, שיהיה דניס, והקארי היה כאמור ירוק. לא להאמין כמה זה קל.
זהירות, חריף
בקצת שמן רגיל, מרככים בעדינות כמה בצלי שאלוט פרוסים דק, ג'ינג'ר טרי פרוס דק (בנדיבות) כמה שיני שום, כנ"ל, ואם יש אז גם מקל למון גראס פרוס דק מאד וכמה עלי כפיר ליים. אחרי שהם מתרככים מוסיפים כפית משחת קארי ירוק - זה חריף לאללה אז תיזהרו. אפשר להתחיל גם בחצי כפית ולטפס עד לאן שנוח לכם בפה, וקופסת חלב או קרם קוקוס.
מערבבים היטב. מביאים לרתיחה ואז ממליחים או מוסיפים קצת רוטב דגים, מפלפלים (או לא, זה חריף ממילא. אם כן אז פלפל לבן עדיף) ומוסיפים למחבת חציל בינוני קלוף וחתוך לקוביות קטנות, ושעועית ירוקה קטומה בקצוות וחתוכה למקטעים של חצי או שליש תרמיל. מביאים לרתיחה שוב ומוסיפים פרוסות של 2-3 סנטימטר משניים או שלושה פילטים של בורי. מביאים שוב לרתיחה ומבשלים 20 דקות. מפזרים מעל כוסברה קצוצה ומגישים עם אורז לבן.
אין שאבלי רע
ליד הקארי דג ירוק הטעים והקל להכנה הזה, שתיתי את אחד היינות האהובים עלי ביותר בעולם. שאבלי. להגנתי אומר שאני שותה ואוהב שאבלי כבר 20 שנה, כלומר הרבה לפני שהפך ללימונדה הרשמית של תל אביב ובנותיה, יין שילדות בנות 20 מזמינות בבר השכונתי, גברים בני 50 קונים בדרך הביתה בפיצוציה וקשישות בנות 90 אוספות ממדף היינות במכולת (וכן, גם בשלי כבר יש. כשר, כמובן שכשר). מה לעשות שהשאבלי, גם בהיותו כה פופולרי בארצנו, הוא עדיין אותו מניאק חומצי וקשוח שלא ברור איך הפך לפופולרי כל כך במדינה שבה היין הכי נמכר הוא משהו מתוק עם תמונה של... לא חשוב.
השאבלי של כריסטוף פאטריס
השאבלי שנבחר הוא של כריסטוף פאטריס, שאולי לא יודע לשיר 'אלין' כמו הזמר כריסטוף (ילדים, תבדקו בוויקיפדיה או תשאלו את ההורים מי זה?) אבל יין הוא יודע לעשות. יש בארץ עשרות סוגי שאבלי וכולם סבבה. לא כי אין טובים יותר וטובים פחות אלא כי אין שאבלי רע, יש רק אנשים רעים. וגם זה הוא אחלה שאבלי. חומצי, פריך, מרענן ואחד היינות הלבנים הכי מענגים שיש, במיוחד אם אתה מזוכיסט כמוני שאוהב שקצת מתעללים בו. כלומר לא מתחנפים אליו כמו איזה גוורצטרמינר. תהיו אנשים טובים. לא שזה יעזור.
