בחודשים האחרונים יוצא לי לטעום יינות רבים מכרמים יחידניים, כאלה שבשיחות סלון סגורות במילייה הפרטי שלי, מכונים "יינות רווקים". סינגלים שלא צריך לבחור אם לעשות סוויפ ימינה או שמאלה לפני ששותים אותם. יש הטוענים שיינות שנעשו מענבים שנבצרו מכרם יחיד הם בהכרח איכותיים יותר מכיוון שהכרמים זוכים לטיפול מדויק שמתאים עבורם בדיוק. אלא שהדעות חלוקות בקרב מומחי היין ואני נוטה להסכים: יין טוב הוא יין טוב.
יחידת עילית
אני לא יודעת אם זו תקופת הרווקות בעונה הזו של השנה שגרמה לי לשתות בעיקר יינות מכרמים יחידניים, או שזה הטרנד האחרון, אבל יש בחוויית השתייה הזו משהו מאד מלמד בעיני. זו הדרך לרדת לעומק קנקנו של הטרואר המקומי, להבין את הטעם עד הסוף וכמובן להתפלסף על כך שעות עם אנשים ולהיתפס כמומחה יין בגרוש. "כן, זה סינגל וינארד" מהגולן, אני אוהבת לומר את זה בלעז, כי "כרם יחידני" נשמע קצת כמו הורה יחידני או כרווק שמוקף בדודות לחוצות בשולחן ליל הסדר. לא שחלילה יש עם זה בעיה, אבל אתם יודעים.
נזיפה ראשונה ממארחת
אחרי שנפתחו המסעדות בשבוע האחרון אף אחד לא רצה לשבת איתי ליין בבית. הייתי יחידנית בסטטוס כמעט זוגי, שהתעקשה לפתוח את השנין בלאן החדש של תבור מכרם יחידני, אקולוגי, במצפה רמון, שבוקבק במיוחד לקראת חג הפסח. אבל הברים היו מלאים והצד הלא סינגלי רצה לצאת. משלא הזמנו מראש, מצאנו את עצמנו מדדים לאורך חצי עיר ומנסים לקושש מקום ישיבה לזוג. "מצטערים שלא הזמנתם" ענו לנו ביובש מארחות שחזרו מחל"ת ואני, שבימים כתיקונם הייתי מקללת בלב כל אחת מהן, רק רציתי לחבק אותה ולומר לה: "אח! כמה התגעגעתי לנזיפות של מארחות, בעיר שהעזתי לצאת מהבית ללא הזמנה!".
הולכת על בטוח
כשהגענו ל"גזטה" בר היין ליד הבימה, נמצא בדיוק שולחן עבורנו כזה שמשקיף לרחוב מרמורק ההרוס. הכל היה מוזמן, אבל אחד המלצרים הבין שאנחנו על סף פרידה בדמעות אם לא נשב לשתות משהו, וארגן לנו שולחן. הזמנו בקבוק של פלאם קלסיקו שהיה שווה את 156 השקלים ששילמנו עליו, ובהינו באנשים שעמדו בתור והביטו בנו ללא מסיכות ועם פרצוף תוהה: "נו, מתי כבר תקומו?"
לא קמנו. יש יינות בטוחים כאלה שברגעים מעורערים צריך אותם שם לידך. כאלה שלא צריך את המלצר שיגיש טעימה מראש, לא צריך לריב מי יטעם ומי יאשר. יינות כאלה שאת יודעת שאחרי לגימה אחת, תחושת חמימות נעימה מתפשטת לך בבית החזה ואת מרגישה בבית – מה שלא יהיה ומה שלא יקרה בסופו של דבר אחרי הערב הזה. פלאם קלאסיקו הוא זה, ואיך שראיתי אותו בתפריט ידעתי שאני לוקחת. "אני אשלם" ישר אמרתי, כדי שחלילה לא ייצא שאני מזמינה בכוונה את היין כמעט הכי יקר בתפריט, בערב שלא ברור איך הוא עומד להסתיים.
חזרה לשגרה
יום שישי. שתיים לפנות בוקר, חזרתי הביתה במונית עם נהג שתהה למה אני עולה עליה לבד ונפרדת לשלום מהדייט שלי. שאלות קיטבג של נהגי מוניות בדיוק כמו בימים הטובים ההם ב- 2019 הם משהו שלא האמנתי שאני אתגעגע אליו. בלי להוריד נעליים, התרסקתי על הספה מול שידורים חוזרים של אולפן שישי, "הקורונה מאחורינו" הם הכריזו, ואני שמחתי וגם קצת לא. אז זרקתי את התיק על הרצפה ופתחתי לעצמי את השנין בלאן אול ביי מיי סלף. סינגל טו סינגלית.
