שוק הכרמל חוגג מאה שנה. אהובי הנצחי, זה שאני בוגד בו השכם והערב עם לוינסקי (לא מוניקה) והתקווה אבל כמו בשיר של יהורם גאון, תמיד חוזר, אהובי הנצחי כבר לא ילד. עליו וגם עלי, אם להזדקק לזמר אחר, רואים את השנים, והוא תמיד יפה, פנים אל מול פנים ואפילו כשאני בבית עם רגל שבורה ויכול רק לפנטז עליו. אחרי שסיימנו על הקטע הלירי וההשתפכות הרומנטית, אולי כדאי שנתפנה לדבר על מה שהמדור הזה עוסק בו. שתייה כהלכתה.
אין לו לשוק הכרמל חמארה אמיתית כמו מתי (המקלל) בשוק לוינסקי או אפילו הסאלוף בשוק התקווה. אבל בינינו, למי יש. אבל יש לו שתיים-שלוש נקודות עצירה לתדלק בהן כמו שצריך והרבה יותר מזה. לא אדבר הפעם על מסעדת הבסטה היוקרתית שבה שותים בעיקר יין תחת פיקוחו הצמוד של אבירם כץ, האיש והבלורית. אני רוצה, כבר הבנתם, להתרכז בבירה.
יא חביבי, איזו בירה
בקצהו הדרומי של השוק, בסמטת הכרמל 30, זו שיוצאת מהדוכן של 'ינעל העולם' איש התפוחים ומחביאה בין כנפיה גם את מזללת הבשר הנפלאה אם-25 ומסעדת גלבי של ענתי, שלא לדבר על הקובות של רינה, מחכה לכם אשר חביבי, האיש והקול הרועם. אשר אמנם ממלא גם פיתות שמנמנות בסביח בדוכן קטן שפתח בצוק העיתים והקורונה מטר מהמפקדה שלו, אבל בסמטת הכרמל, במקום שפעם קראו לו 'שוקשוקה' ועכשיו 'בורגר הסמטה' ומי יודע איך יקרא לו אשר מחר, תמיד אפשר למצוא בירה קרה ונהדרת.
יש סאן מיגל בירה ויש לאגר כהה משתנה ובעיקר יש את אשר שתמיד שמח לקראתך, גם אם אינו מכיר אותך כלל, ותמיד משמיע את המוזיקה הכי טובה בעולם, מיקס מושלם של ארץ ישראל הישנה והטובה, אנריקו מסיאס, פלמנקו ומה לא. ואם כל זה לא מספיק, לא משנה מה הוא מכין, שקשוקות, המבורגרים או דגים מטוגנים, הוא עושה את זה הכי טוב בעולם. נסו גם הסביח שלו ברחוב הכרמל 7, ממש מעבר לפינה.
דור המייסדים
בדיוק בקצה השני, מול מה שהיה פעם קולנוע אלנבי, יושב כבר שנות דור ליאור הרגיל בבר 'המנזר' המיתולוגי שלו, מוותיקי הברים בעיר ומהטובים שבהם. המנזר, כפי שיודעים אלפי מעריצים, הוא בר חד פעמי, מאורה קשוחה אבל ידידותית (יש דבר כזה) שעליה עלו לרגל פעם אינספור תרמילאים מכל קצוות תבל, ועכשיו היא מסתפקת ב'סתם' שרוטים מקומיים, אנשי רוח, בוהמיינים צעירים, שיכורים ותיקים, אינסטלטורים-פילוסופים, נערות מקועקעות, היפסטרים מזוקנים, היפיים נצחיים ובעצם מי לא.
כל מי שאוהב בירה טובה עם איזה גלייזלע קטן ליד וגם כמה שכבר גילו מזמן שהמנזר הוא לא מטובי הברים אלא גם מקום נפלא לאכול בו ולא רק טוסטים. מהברזים של המנזר נשפכות בימינו גינס מעולה, לומה (הבירה המיוחדת של קרלסברג בגרסה לא מסוננת) סן מיגל, מאהו איי.פי. איי, ויינשטפן, פילזנר אורקוול צ'כית וגם סיידר אחד בדמות מגנרס האירי. ליד הבירה נסו את ה'רומני בפיתה' סטייק לבן מצוואר חזירה , או את האיקרה של שולי זוגתו של ליאור, מטיאס מעולה ממש או אחת הנקניקיות של אלן כולל אחת מיוחדת למנזר – סן גלאן – מתכון שוויצרי קדום מאד של נקניקיות מלפני 800 שנה, סוג של קנקוורסט חזיר עם חלב.
הבזאר הגדול
באמצע הדרך בין המנזר לאשר, שוכן כבר כמה שנים ברחוב יום טוב הבר הנהדר של מבשלת ביר בזאר המציע משהו בין שמונה לעשר בירות בוטיק מקומיות מבית היוצר שלהם מחבית ועוד כמה עשרות ממבשלות בוטיק מקומיות שונות. יופי של מקום להתנסות בו במיטב התוצרת המקומית שאינה גולדסטאר או מכבי, כבודן במקומן מונח כמובן. מדובר במקום מדליק במיוחד, פתוח לרווחה אל סמטת הקצבים הזו שהפכה לכל כך אופנתית בשנים האחרונות. אני מחבב במיוחד את בירת ה'חתול שמן' שלהם אבל כל אחד ימצא כאן משהו, תלוי במידת ההרפתקנות שלו. אני עדיין מחכה שבסטת הבירות שלהם בפינת רמב"ם תיפתח שוב אבל בינתיים מסתפק בבר.
